"היא הייתה האדם הכי שמח שהכרתי"

עיקרי דברים מתוך הכתבה העצובה של אסנת ניר

רונן שלו מכפר יונה נסע לחפש ב–7 באוקטובר את ילדיו רועי וליאור, שבילו בנובה עם חברותיהם. ילדיו חזרו הביתה להתמודד עם פציעות פיזיות ונפשיות, אך בת הזוג של בנו, מפל אדם, וחברתם הטובה הילי סולומון נרצחו. שלו לא תיאר לעצמו ששבועיים לאחר מכן יחווה אובדן אישי קשה נוסף, כשאשתו רפאלה שמה קץ לחייה. "זה לא אירוע טרור רגיל, ואנחנו מעגל ראשון לכל דבר", אומר שלו. "היינו חלק מהאירוע, אף שלא רקדנו לילה לפני. קיבלתי מתנה והילדים שלי חזרו, אבל היום הזה לא יוצא ממני. אני חי אותו ובלילה שומע את השיחות עם הילדים".

שלו מספר שלקח לו ולרפאלה זמן להבין שהמתקפה מתרחשת במסיבה שילדיהם מבלים בה. "רועי לא ענה וכשהתקשרנו למפל, הוא ענה לנו דרך השעון שהם שוכבים ומתחבאים. בתנו ליאור ענתה מבולבלת ומבוהלת שרצה אחרי 150 איש, בלי לדעת לאן". לשלו היה ברור שהוא נוסע דרומה, ויצא עם אבא של חברה משותפת של ליאור והילי.

"לאורך כל הדרך שמענו התרעות צבע אדום וחווינו את הסיוט דרך הטלפון. רפאלה הייתה בסטרס מטורף ולקחה כדורי הרגעה. כשהגענו למחסום פגשנו הורים מבוהלים רבים, צרחות ובכי. אמבולנסים יצאו ונכנסו ומסוקים היו באוויר. היה ברור שגיהנום בפנים. בסופו של דבר, ליאור הגיעה לצומת פטיש ופונתה משם לבאר שבע, ורועי פונה בהמשך לבית החולים סורוקה".

היום הטראומטי לא הסתיים עם החילוץ. "חזרתי לסורוקה עם רפאלה ופגשנו את ליאור נסערת מאוד. לרועי היו שני כדורים בגב והוא נחשב פצוע בינוני. הרגע הקשה יותר היה כשההורים של מפל והילי הגיעו לחפש אותן. רועי גימגם. הוא לא היה יכול להגיד שהן מתות כי לא יכול היה לקבוע מוות, אך גם לא יכל לתת תקווה, וסיפר שראה שדיממו והיו ללא הכרה.

כששלו מדבר על רפאלה, עיניו מתמלאות בדמעות. "7 באוקטובר גמר את אשתי. אף שהיא קיבלה את הילדים חיים, היא לא עמדה בזה. הבעיה הייתה שלא ראיתי את זה. ביום שזה קרה הייתי בעבודה מ–6:00 בבוקר. הכל לא הגיוני. היא הייתה האדם הכי שמח שהכרתי, והמשפחה הייתה הדבר הכי חשוב עבורה. היא לא הלכה לטיפול בגלל משבר קודם ולא לקחה כדורים פסיכיאטריים. אני לא מאשים אף אחד ולא מצפה שהמדינה תצמיד פסיכולוג לכל אחד. קשה לי שלא זיהיתי את הסימנים, אבל החלטנו לא לשפוט או לכעוס. היא הייתה בסבל גדול מאוד".

אף ששלו איבד את אשתו ונותר לתמוך כלכלית בילדיו שחזרו לגור בבית ולא עובדים, הוא אינו זכאי לתמיכה כלכלית מהמדינה. "מלבד בית הקפה שלי, אנחנו מסתמכים על הביטוחים הפרטיים, שלא מתקרבים לעוד הכנסה, ועל אחוזי הנכות של הילדים — 70% לליאור ו–100% לרועי. שילמתי עשרות אלפי שקלים על נסיעות הסברה של רועי לחו"ל, שזה אינטרס של המדינה לממן, כי הן עזרו לשיקום שלו".

שלו לומד כיום כלבנות טיפולית עם בלה, שהייתה הכלבה של רועי ומפל. הוא בערוצים משפטיים כדי שהמדינה תכיר ברפאלה כנפגעת פעולות איבה: "הדיון בתביעה נדחה לקיץ, אבל אני יודע שזה מצריך אנרגיות שלא לכל משפחה יש. לכן חשוב שההכרה במשפחות תעוגן בחקיקה. אני אמנם תובע את המדינה אישית, אבל מקווה שהתביעה שלי תיתן רוח גבית למשפחות אחרות".

מלבד רפאלה, מוכרים מקרי התאבדויות נוספים של קרובי משפחה של שורדים וחטופים, כמו חיים בן אריה, נהג אוטובוס שהסיע ילדים מהעוטף; ולדיסלב בונגרט, אביה של סופיה שנרצחה בנובה; ואסף בן דוד, דודה של מיה שם שנחטפה מהמסיבה. "אני בטוח שהיו עוד הרבה ניסיונות התאבדות, לא רק של הורים, אלא גם של שורדים", אומר שלו.

בין המומחים לטיפול בטראומה יש תמימות דעים שחוויית שורדי 7 באוקטובר, כמו גם של בני משפחותיהם, שונה בתכליתה מכל אירוע טרור מוכר בתולדות המדינה מבחינות שונות: משך הימשכותו, המוניותו, אכזריות המראות והאירועים שחוותה המשפחה.

"בשונה מתאונת דרכים או אירוע קיצוני אחר, שמערער על הקיום הפיזי והנפשי של אדם, כאן מדובר באירוע מתמשך שלעתים כרוך במוות ואובדן, תוך כדי התמודדות עם תסמיני הטראומה", מסבירה ד"ר הדס זאבי סלע, פסיכולוגית קלינית, מומחית בטראומה ובטראומטיזציה משנית (מתן סיוע לדמויות המטפלות באנשים עם טראומה) ומדריכה בכירה בלב בטוח.

זאבי סלע נתקלת בבני משפחה רבים של שורדים שמפתחים תסמינים דומים — תופעה נפוצה כשדמויות מטפלות שוהות זמן ממושך עם אדם שהיה באירוע טראומטי. לצד זאת, כאן יש נדבך נוסף שמגדיל את הסיכון לתסמינים: "הם חוו את האירוע ונחשפו אליו — במשך שעות על הקו, בהודעות פרידה או שמיעת חטיפה ויריות. בתוך השנה וחצי מאז 7 באוקטובר מתרחשים כל הזמן אירועים שמחיים את הזיכרונות: חזרת החטופים, אירועי ציון השנה, מלחמה שהולכת וחוזרת ואי־חזרת החטופים שלא מאפשרת להמשיך הלאה".

לכתבה של אסנת ניר