רקע היסטורי

משמר הירדן שכנה במיקום אסטרטגי, בדרך המובילה בין סוריה לארץ ישראל, ממש בסמוך לגשר בנות יעקב ששימש לאורך כל השנים מעבר גבול היסטורי.

ערב מלחמת השחרור ניצבה המושבה משמר הירדן בחזית מול הצבא הסורי. מיקומה, מול המעבר היבשתי החוצה את נהר הירדן, הפך אותה ליעד בדרכו של הצבא הסורי לכבוש את הגליל.

ב-5 ביוני 1948 תקפו הסורים, ולוחמי המושבה החזיקו מעמד. יום לאחר מכן שבו ותקפו – ללא הצלחה.

ב-ג' סיוון, ה-10 ביוני, בוצעה ההתקפה השלישית ומכריעה.

 סיפור חייו של סיקו בן -ארי שניידר

 מאת: Rebeca Beck  (מנהלת קבוצת הפייסבוק מצדיעים לחלוצי הגליל והעמק והישוב הישן -כל עוד מישהו זוכר אותנו, אנחנו חיים )

סיקו בן -ארי  שניידר  היה בין אחרוני משמר הירדן והחזיק רימונים בידיו כי ידע מה עשו הסורים בצמח…וזה סיפורו, הוא היה חבר הפלמ"ח ומונצח באתר הפלמ"ח..

פנחס סיקו בן-ארי שניידר נולד ב-2.7.1925 במושבה משמר הירדן ושם גדל. בילדותו עקר לנתניה כתוצאה מהתפשטות מחלת הקדחת ולאחר מכן חזר למושבה.

ב-13 ביוני שנת 1943 התגייס לפלמ"ח לפלוגה ב'. שרת במשך 6 חודשים בתל יוסף ולאחר מכן בקיבוץ גבעת ברנר במשך שמונה חודשים.

הוא שוחרר לרזרבה ביולי 1945 לצורך עזרה במשק לאחר מות אביו.

השירות הקצר בפלמ"ח היה מאוד משמעותי למהלך חייו וכתוצאה מכך בחר בדרך הקיבוצית. לימים יגיע לקיבוץ איילת-השחר .. במלחמת העצמאות היה בין מגיני משמר הירדן וכשנפלה המושבה בידי הצבא הסורי. הלך לשבי הסורי, בו הוחזק במשך ארבעה עשר חודשים. עם שחרורו עבר להתגורר באילת השחר. נישא לבת הקיבוץ עזה לבית ענבי. עבד וריכז את ענף המדגה ואת ענף הנוי. בשרות מילואים היה באזור הצפון.

פנחס, אב לארבעה וסב ל-12 נכדים וחבר בקיבוץ איילת השחר. פנחס נפטר בשיבה טובה ב-16 ביוני שנת 2018 והובא לקבורה בקיבוצו איילת השחר.

יהי זכרו ברוך לעד

הקרב האחרון על משמר הירדן…

מאת: Rebeca Beck 

10 ביוני 1948. בשעה 6:00 בבוקר בדיוק, התחיל ירי סורי מכל הכיוונים. הסורים צלחו בלילה בשקט גמור את הירדן צפונה ודרומה למושבה, והמוקשים שהונחו על-ידי שני חבלנים מאילת-השחר כמה שבועות קודם לכן או שלא פעלו או שכלל לא היו.

הסורים סגרו על המושבה בטבעת ותוך ירי ישיר מול העמדות וכן הפגזתן על-ידי מרגמות "2 ריתקו אותן לחלוטין. למרות זאת נהדף גל התוקפים הראשון, בעיקר משום שהחיילים התוקפים כלל לא נהגו לפי זהירות מינימלית אלא רצו זקופים מול העמדות ונקצרו בקלות.

בגל השני, בסביבות 8:00 בבוקר, נכבש החלק הדרומי של המושבה ונפלו רוב הקורבנות, כתשעה, בגבורה אישית ועילאית מול מאות תוקפים. נראה שהחלו בוזזים מיד את המרתפים בהם נמצאו בקבוקי-יין רבים (מתנת 'כרמל מזרחי' למגיני משמר-הירדן) וזה הקל במקצת את הלחץ על העמדות הצפוניות-מערביות.

אולם לאט-לאט נפצעו האנשים, הוצאו כלי-הנשק מפעולה ולבסוף אזלה פשוט התחמושת. הפצועים, ולבסוף כולם, התקבצו במרתף העזרה הראשונה (מתחת לאנדרטה של היום), שם טיפלו בהם הרופא והחובשת.

בסביבת 10:00, אחרי כארבע שעות, תם הקרב. במרתף ציפו שרידי הלוחמים לגורלם. אחד מילידי המושבה, פנחס שניידר ( סיקו בן ארי ), החזיק בידו שני רימונים במקרה הרצון להתעללות, כי זכרו שרק כמה שבועות קודם הרגו הסורים את כל השבויים והפצועים שנמצאו במשטרת צמח בהתקפתם על הדגניות.

ראשון עלה במדרגות המרתף מפקד תגבורת אצ"ל (סעדיה עמראני), אשר ידע ערבית והצליח לקשור קשר עם קצין סורי ולמסור לו כי במרתף יש פצועים ורוצים להיכנע. הקצין קיבל את הכניעה, אך מכיוון אחר נורה עמראני למוות ונפל מת חזרה לתוך המרתף. הוא הציל, ללא ספק, את חיי כולם.

אחר-כך עלתה במדרגות צילה [גרשון בן-אברהם] עם חלוק לבן היא נורתה בכדור – בראות (קיבלה אחר-כך טיפול טוב בבית-חולים בדמשק וניצלה).

לבסוף נכנסו כמה חיילים למרתף והורו ללוחמים לעלות למעלה כשהם קושרים את ידיהם. השבויים היו על הכביש הראשי והיחיד כאשר פתאום נפתחה אש מגג קרוב וכמה סורים נהרגו. היה זה כרמי גרבובסקי, יליד המושבה, שהסתתר שם עם מקלע וביקש לנקום את נקמת כפרו. הוא נהרג לעיני חבריו.

אמו רבקה הסתתרה בעת זו מתחת לחבית ריקה ובבוא החושך ניסתה להגיע לאילת-השחר אך נתפסה.

אחרון הנופלים היה מוכתר משמר-הירדן, אלעזר סגל, שלמרות גילו המתקדם ביכר להישאר וביקש למות יחד עם כפר מולדתו האהוב.

בקרב נפלו 12 ולשבי הלכו בסך הכל 46, ביניהם 10 נשים וזוג זקנים.

כל אלה, אנשים נשים, צעירי האצ"ל והיו גם חברי ההגנה והפלמ"ח ואיכרים ותיקים יכלו עוד בשעות הבוקר של אותו יום, לנטוש את המקום בכיוון אילת-השחר, אך איש מהם לא חשב על נטישה. האמינו התגבורת תגיע (ראו מסמך). הם גמרו אומר להילחם עד הסוף…

יהי זכרם ברוך לעד

מקור :

הקרב האחרון על משמר הירדן… ( קישור)

מקור