מה קרה ל"אם הבנים" (רבקה גובר) האקטיבית והנמרצת ?

 חלק א'

מאת: ד"ר שרון גבע

למחרת הגשם הראשון של חורף 1956 הקדימה רבקה גובר לצאת מהבית. היא היתה בדרכה לבית הספר שאותו ניהלה בחבל לכיש. הרחוב היה ריק. פתאום שמעה צעקות של אישה. היא רצה בעקבות הקול. בקצה הרחוב עמד טנדר ובו אישה צעירה שעמדה ללדת. הטנדר לא הניע, הנהג מיהר להזעיק אמבולנס, ובינתיים הצירים גברו. יחד עם שכן ופועל שעבר ברחוב, סיפרה גובר, "עשינו 'אלונקה' מידיים שלובות, הבאנו אותה לביתי והשכבנוה במיטתי. כעבור רגע הרימותי אף אני את השלל היקר — בת פעוטה".

כך נולדה תינוקת על מיטתה של "אֵם הבנים" רבקה גובר, ששכלה כמה שנים קודם לכן, במלחמת העצמאות, את שני בניה — סגן אפרים גובר, בן 21, שנפל ב–26 במרץ 1948, וטוראי צבי גובר, בן 17, שנפל ב–8 ביולי אותה שנה. היולדת והתינוקת פונו לבית החולים. האב, עולה מתוניסיה, נשאר עם גובר ורצה לעזור לה לסדר את הבית. הם הרימו כוסית והוא ביקש ממנה לתת שם לתינוקת. היא הציעה לקרוא לה דבורה, על שם אמו של הרמטכ"ל משה דיין.

גובר פירסמה את הסיפור הזה בביטאון הפועלות "דבר הפועלת" תחת הכותרת "בת נולדה לנו". אכן, בת נולדה — להוריה העולים, למחנכת הוותיקה שמעמדה כדמות מופת כבר היה מבוסס, ולחברה הישראלית הצעירה. גובר היתה מודעת לסמליות הסיפור. באחד מספריה הרבים סיפרה כי האב רצה לקרוא לתינוקת רבקה, על שמה. דבורה או רבקה, תינוקת זו נשאה לא רק את שמה של אשת לפידות או אחת מארבע האמהות המקראיות, אלא את שמה הממשי של אישה שהצטיינה בהגשמת ייעודן של נשים בישראל: לידת בן שהיה חייל — נופל או גנרל.

על סף תהום

ביום שישי, 11 בספטמבר 1981, דיווח עיתון "דבר" בעמוד הראשון על "סוף טרגי של חיי מופת". לא ידוע מתי בדיוק קפצה רבקה גובר ממרפסת דירתה בקומה ה–12 בבית האבות ברמת אביב. גופתה נמצאה בחמש בבוקר. היא נטמנה בבית העלמין של המושב כפר ורבורג, ליד בן זוגה מרדכי וסמוך לשני בניה.

"אילו הניחו לפניי רשימת מועמדים אפשריים להתאבדות הייתי מסווגת את רבקה בין האחרונים. נשים כמוה, ששכלו שני בנים במלחמה וידעו לפרוק את עול הזיכרונות על־פני כל הארץ, לא שולחות יד בנפשן", כתבה העיתונאית והסופרת רות בונדי. "אבל מאחורי המילים הרבות היה שקט גדול. ואותו לא שמענו. קיבלנו את חיוניותה כמובנת מאליה, כאילו היתה עשויה מחומר שאינו נשחק לעולם, אבל אולי גם היא ידעה ספקות, אולי שאלה את עצמה בסתר לבה אם המחיר ששילמה למען המדינה לא היה גבוה מדי".

מה קרה ל"אם הבנים" האקטיבית והנמרצת, העזה והחסונה? לבונדי היתה השערה: "כל אדם חי באשליות שהוא נחוץ, שהוא אהוב, שיש בו תועלת, שיש לו משימה המאפשרת לו לשאת את החיים. בשעות השחורות נקרעים קורי האשליות ומתחת נפערת התהום: שם, למטה, אני מחפשת עכשיו את רבקה".

השכול הצבאי הכפול ופועלה החברתי־לאומי מיצבו את גובר כאם גדולה שהיתה מחנכת דגולה. ב–1976 הוענק לה פרס ישראל על מפעל חיים בקליטת עלייה. כשנאמה בשם מקבלי הפרס פתחה ואמרה: "אם הסכמתי ליטול על עצמי את המשימה הזאת הרי זה רק בזכות האמהות". יו"ר חבר השופטים שהעניק לה את הפרס היה יצחק נבון, אז ח"כ. שנתיים אחרי כן, מיד אחרי השבעתו לנשיאות, פתח את סיורו הראשון במפגש עמה. אף ששיוכה הפוליטי היה גלוי — היא שובצה במקום סמלי (120) ברשימת המערך בבחירות 1977 — גובר היתה בראש ובראשונה אישיות ממלכתית. ב–1979 הזמין אותה ראש הממשלה מנחם בגין לקמפ דיוויד לטקס החתימה על הסכם השלום עם מצרים.

בעוד חייה של רבקה גובר יצקו את דמותה כ"אם הבנים", אופן מותה המטלטל פער בה סדקים, סימן את גבול החוסן שלה וגם מלמד משהו על העוצמה הפוטנציאלית של תיוג נשים כאימהות במטרה להשפיע על סדר היום בישראל, ועל הסיכוי לממשו. האימהוּת מאפשרת לנשים להיכנס למרחב הציבורי, להשמיע קול מחאה וצעקה גדולה גם בסוגיות חוץ וביטחון, בלי לערער על סדרי עולם. בה בשעה, עמידתן זו בתור אימהות על בימות ציבוריות מחזקת ומבצרת בדיוק את סדרי העולם האלה. בעיצומן של השעות השחורות, אחרי שנקרעו קורי האשליות, קרקעית התהום ממולכדת. אך אין פירושו של דבר שעלינו לשתוק.

ד"ר שרון גבע היא ראשת החוג להיסטוריה בסמינר הקיבוצים. מחקרה על נשים בישראל פורסם בספר "האשה מה אומרת? נשים בישראל בשנות המדינה הראשונות" בהוצאת מאגנס

למאמר המלא של ד"ר שרון גבע

 חלק ב' 

"הולכים כי אין לנו דרך אחרת": אובדן וקוממיות בחיי רבקה גובר

אמיר לוי  28/04/2020 

נעורים, עלייה והתיישבות

רבקה גוּבֶּר (לבית בּוּמָגִין) נולדה בשנת 1902 למשפחת איכרים בנובו-ויטבסק (זשלאטע), מושבה יהודית חקלאית בדרום אוקראינה. משפחתה הייתה משפחת איכרים יהודית שורשית, שבמשך חמישה דורות הוציאה את לחמה מעבודת האדמה. לגבי אמה כותבת רבקה כי למרות היותה השנייה מתוך ארבע בנות, נחשבה תמיד למרכז המשפחה. מילדותה הסתגלה רבקה לחיים דלים ולעבודה מפרכת בשדה, ועם זאת לא זנחה את אהבתה להשכלה ואת חיבתה לספר. הוריה של רבקה גילו בה ניצוצות יוצאי דופן של כשרון לימודי, ואת לימודיה היסודיים היא סיימה בהצלחה. רבקה נשלחה לעיר המחוז יקטרינוסלב (כיום דנייפרופטרובסק) כדי להשלים את לימודיה התיכוניים ושם גם החלה בלימודים באוניברסיטה, לאחר שזכתה למלגת הצטיינות.

בקיץ של שנת 1914, עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, גויס אביה של רבקה לצבא והיא נקראה לשוב לכפר כדי לסייע בפרנסת המשפחה. רבקה ואמה, כמו שאר הנשים בכפר אשר נותרו ללא הגברים במשפחה, נאלצו לקום מדי בוקר עוד בטרם זריחת השמש כדי לעבוד במשק ולטפל בחיות: "…לא היו רואים [בכפר] כלל גברים צעירים, הנשים החליפו אותם בכל העבודות הקשות". רבקה ניהלה חליפת מכתבים ארוכה עם אביה אשר כתב לה מדי יום, בדומה למה שיעשה נכדו אפרים כשלושים שנה לאחר מכן, בזמן מלחמת העולם השנייה. גם אז תאלץ רבקה למלא את מקום הגבר שנשלח לחזית ולדאוג לצרכי המשק.

עם תום המלחמה שבה רבקה ללימודיה ביקטרינוסלב, שם התגוררה אצל אלמנה בשם שיפרה שנירמן, קרובת משפחה של שכניה של רבקה מן הכפר, אשר נראה כי הותירה ברבקה רושם רב. שיפרה הייתה אימא לשלושה ילדים צעירים, אשר תרמו כולם לפרנסת הבית בעבודות קשות. שיפרה עצמה מצאה את פרנסתה בקושי רב ובצמצום – היא הייתה עוזבת את הבית בשלוש בבוקר כדי לצאת ברגל למרחק של כמה קילומטרים מן העיר, שם היו נשות השוק מחכות לאיכרים המגיעים עם תוצרתם, ושבה הביתה מעבודתה בשוק רק עם רדת הלילה. רבקה מתארת את ביקוריה בשוק כך: "קשה היה למצוא אותה בשוק בימי החורף בין המון נשים תגרניות, העטופות והמכורבלות ונראות כחביות מהן מזדקרות כפות הידיים בלבד, אותן היו מחממות כל רגע מעל לסיר הברזל המלא גחלים לוחשות".

נראה כי דמותה של שיפרה והקשיים אותם צלחה העניקו לרבקה השראה רבה, והשפיעו עליה מגיל צעיר בעיצוב דמות האם הראויה, אשר מפגינה כוח סבל והסתגלות לתנאים בכל מצב:

עד היום, כאשר אני חושבת על התוארים שקשרו לאם היהודיה, עומדת לפני עיני רוחי שיפרה זו ועטרה לראשה. במשך כל שנות אלמנותה לא פנתה לשום איש או למוסדות צדקה בבקשת עזרה. מרדכי שלי [בעלה לעתיד של רבקה], אשר נשאר יתום מאב בגיל חמש ועל אמו נשארה פרנסת שלושה תינוקות – כזאת היה מצייר את אימו לפני, כאשר סיפר לי עליה"

עם ראשיתה של מהפכת אוקטובר בשנת 1917 העידה רבקה על עצמה כי הייתה תומכת נלהבת במהפכה, משום שחשבה כרבים אחרים שהיא תביא לשוויון ולרווחה לעניים. רבקה אף הקימה קבוצת נוער מהפכנית והעבירה הרצאות פוליטיות, אך בהמשך תחזור בה מעמדות אלו כאשר תחזה בקרוב באימת מלחמת האחים ובגישה האנטישמית של המשטר החדש. פרוץ המהפכה גם הביא לקטיעת תוכניותיה להמשיך וללמוד, ורבקה נאלצה לחזור לעיירת הולדתה שם עבדה כמורה ושם פגשה גם את בעלה לעתיד מרדכי.

מרדכי גובר נולד בשנת 1893 בעיירה הליטאית גורודק שבאזור ביאליסטוק. מרדכי התחנך בישיבה ובהמשך הוכשר כמורה, במקביל לפעילותו במתחרת הציונית. בקיץ 1919 הגיע מרדכי לסמינר מורים לעברית בנובו-ויטבסק. באחד הלילות נכנסה למושבה קבוצת קוזקים שחיפשו אחר יהודים ובנות צעירות. מרדכי ורבקה, כל אחד מסיבותיו, נמלטו מפני הפורעים לשדות המקיפים את הכפר ושם נפגשו במקרה – פגישה אותה הגדירה רבקה כ"גורלית".

תחילה תכנן מרדכי להמשיך בדרכו כדי לעלות לארץ-ישראל, אך מחסור במשאבים ומעצרים בשל פעילותו הציונית דחו את העניין. בשנת 1920 רבקה שבה לשנה האחרונה של לימודיה באוניברסיטה, אך חלתה בטיפוס הבטן ומרדכי נאלץ למכור את מרבית רכושו כדי לטפל בה. באותה שנה פקדה את אוקראינה גם בצורת קשה ומשבר כלכלי שהביאה עמה המלחמה, ועד לחתונתם בראשית 1921 נדדו רבקה ומרדכי מדירה לדירה וחיו בעוני רב. רבקה מכנה שנה זו בשם "שנת הרעב". רבקה נכנסה להריון ובעקבות המחסור בפרנסה החלו בני הזוג לשקול ברצינות רבה יותר את עלייתם לארץ-ישראל ומרדכי החל ליצור קשרים עם גורמים ציוניים מחתרתיים בעיר.

בין החדרים והדירות הרבות בהן חיו רבקה ומרדכי היה גם ביתם של משפחת מוסטובליאנסקי, שם נחשפה רבקה ביתר שאת לרעיונות ציוניים: "היתה לי זו פגישה ראשונה בחיי עם משפחה, שציונות להם היא יותר מהשקפת חיים. זה היה משהו נסוך בדמם". הייתה זו משפחה עשירה שירדה מגדולתה בשל המשבר הכלכלי, וכמו רבים אחרים באותה העת, חוותה את קשיי העוני לראשונה בחייה. כפי שמתארת רבקה:

הגברת מוסטובליאנסקי היתה סמל העדינות והאדיבות. היא היתה מוכנה לתת את פרוסת הלחם האחרונה, לפעמים אפילו משל ילדיה…[אבל] היתה חסרת אונים לחלוטין במאבקה בתנאי החיים. היא לא היתה מסוגלת להסתגל אליהם, פשוט לא הורגלה לעבוד. היא לא ידעה להבחין, מה אפשר לשנות, מה תלוי בה בעצמה. הדלות נפלה עליה כאסון מן השמיים"

למרות הקשיים, מצאה רבקה חיבור לאותה גברת דרך שיחות בעברית על ציונות וארץ-ישראל. הן בילו שעות רבות בדיונים על שיריו של ביאליק והדבר השפיע רבות על מחשבתה הציונית של רבקה:

הרושם היה מהמם…גברת מ' עסקה באמת ובתמים בחינוכי לציונות…צלילי השפה העברית היו מזכירים לי משהו יקר ונשכח. הרגשי כאילו היתה מוסרת לי בכך את הנכס היקר לה ביותר ושירי ביאליק הפכו מאז לרכושי הנפשי והיו לי לציון ראשון בדרכי לארץ-ישראל"

כמו כן מספרת רבקה כי התקרבותה שלה עצמה לציונות קירבה אותה עוד יותר לבעלה מרדכי, שבאותו הזמן למד גם עברית, ויצרה "גשר יציב ביני לבין מרדכי".

בסוף אותה שנה חלה אביה של רבקה ונפטר, ובראשית 1922 ילדה רבקה בייסורים רבים בת, אשר מתה כעבור שישה שבועות. ב'ספר האחים', בפרק הנקרא "מזכרונות אם", מספרת רבקה על הלידה הכואבת בבית יולדות קר ועלוב, על האושר שחשה על לידת ביתה הראשונה לאחר הריון קשה ועל תחושותיה עם מות הפעוטה: "כאשר, כעבור ששה שבועות, נשקתי את רגלי הפעוטה של בתי, שלא עליה בידי לשמור עליה מתלאות אף משך ימים ספורים אלה, כבר ידעתי בבירור שיסורי לידה אינם קשים כלל, ושמעתה תמיד אלד בשמחה".

בשנים הבאות המשיכו להתקיים בקושי רב, ורבקה נקרעה בין חלומות על עלייה, לדאגות פרנסה וחינוך במציאות הקשה בה חיו היא ומשפחתה. מרדכי נכלא שוב לתקופה ממושכת, ורבקה נאלצה לדאוג לו. בזמן מאסרו חוותה עוד הריון בלתי מוצלח. בקיץ של 1925 זכה מרדכי לחנינה ובני הזוג קיבלו רישיון יציאה מברית המועצות. גם ההחלטה על העלייה לארץ-ישראל הייתה מלווה בקשיים, ורבקה מספרת על התחושות לקראת העלייה:

גם אני התחלתי להתכונן באופן נפשי לעזוב את רוסיה. במשפחתי נתקלתי בהתנגדות נמרצת: אבא נפטר, המשק נהרס, ואני הבת הבכורה שדאגו להשכלתה…הדוד ירחמיאל ואחי משה'לה התנגדו בתוקף לעזיבתי את המולדת. אמא שתקה ובכתה…אני מקווה שגם אני [וגם מרדכי] אמצא שם את אשרי. אינני נודדת מעבר להרי החושך, לארץ לא נודעת – אני שבה לארצנו, הביתה"

רבקה ומרדכי גובר הגיעו לארץ-ישראל בסתיו של שנת 1925. בתחילה הם גרו מספר שבועות בתל-אביב, שם ניסו לשווא למצוא עבודה. רבקה ניסתה את מזלה בתור תופרת אך לא גילתה כשרון רב בתחום, ומרדכי ניסה ללא הצלחה למצוא מקום בו יוכל לעבוד כמורה לעברית. עקב כך החליטו בני הזוג גובר להצטרף ל"חבורת הדרום", קבוצת פועלים מאנשי העלייה הרביעית שישבו ברחובות. מרדכי הצליח למצוא עבודה כמורה לעברית ורבקה עבדה במטבח, אך תנאי החיים במושבה לא היו קלים ותרמו לכך גם קשיי ההסתגלות אותם חוותה רבקה: "זוכרת אני כי בכיתי הרבה…הסיבות: אי ידיעת השפה, ניתוק מן המשפחה ומכל היקר לי ברוסיה…חיי לא היו חיים בלי קריאת ספר ובלי אנשים הקרובים לי". רבקה גם מדגישה את רצונה העז להפוך לאם, לאחר החוויות העגומות שעברה בהריונותיה הראשונים: "לא חדלתי להזכיר למרדכי את שבועתו, שבבואי לארץ-ישראל אהיה לאם".

רבקה ומרדכי שכרו חדר בביתה של משפחה ותיקה במושבה, ושם נחשפה רבקה בפעם הראשונה למצבם של עולי תימן בארץ-ישראל באותה התקופה.

להמשך המאמר המרתק של אמיר לוי ( קישור)

ראו גם :

אודות רבקה גובר בויקפדיה בעברית

רבקה גובר ויצחק נבון – 'אם הבנים' והשלום עם מצרים