חיי היהודים החבויים במסתור בפולין בתקופת השואה: 2 סיפורי חיים מרתקים

ולאדה פייגל פלטל הייתה קשרית של ועד התיאום היהודי בפולין , והיא פעלה בחזות נוצרית ונראתה כפולניה נוצרית עם תעודות מתאימות.

מדי פעם נדרשה להגיע לאותם יהודים שהסתתרו אצל בעלי הבית הפולנים מחוץ לגטו ורשה . המסתתרים היהודים היו תקועים  במחבואים אפלים , נטולי כל אפשרות  לצאת לרחוב , ולכן היו  מדוכדכים וחסרי ישע . אסור היה על היהודים המסתתרים  האלה  לגלות סימן כלשהו של מחאה או טינה, מחשש הפסד של המחבוא, שפירושו  מוות , ואכן דבקו בכל מאודם בבעל הבית הפולני, גילו צייתנות מוחלטת  ושמרו מוצא פיו .

"לא אל כל המחבואים  ניתן לנו , למקשרות , להגיע , היו בעלי דירה פולנים שאסרו על כל זר  לבוא  אל הדירה שבה מתחבאים  היהודים " שלהם" . הרבה היינו טורחות  עד שהיה  בעל הבית  מסוג  זה  מניח לנו להיכנס פנימה, ודווקא ביקור זה היה מביא  את מרב העזרה למתחבאים . "

"כלום ניתן  לתאר את אושרם של החבויים  למראה המקשרת שלנו ? על פניהם  הצהובות , הנפולות , זלגו  לעתים  דמעות  של התרגשות . הם לא נשכחו מלב אדם! תקווה חדשה  ואמונה  חדשה  היו זורחות  בעיניהם  הכבויות . בקוצר רוח  ובחרדה  היו מחכים  ליום שבו  תבוא אליהם אחת  משלהם . אם איחרנו במקרה, היה פחדם  גדול לעין שיעור.  " האם לא קרה משהו ? ? האם לא אירעה תקלה למקשרת"

המקשרות נעשו חלק של חייהם . באמצעותן קיבלו היהודים המסתתרים  דרישת שלום מהעולם החיצון. דרישת שלום כנה , נאמנה , של אדם קרוב שאין כל צורך לפחד ממנו.

בעיירה מיידז'שין  סמוך לוורשה , מצאו מקלט  אצל הנוצרייה ריבונה, קלרה פלק  ובנה בן העשר , אדש. לפי הוראת ועד התיאום  הוטל עלי  לייצור עמה קשר  ולהושיט לה עזרה.

מיידז'שין מקום קיט הוא . בילדותי  ביקרתי שם  כמה פעמים  בבית ההבראה על שם מדם. בזמנו המקום היה  שופע  עליצות ושיר . מאז השמידו  הגרמנים את ילדי  בית ההבראה היהודי , השתררה  במקום דממת מוות . בית ההבראה עמד ריק וזנוח , ודמות אדם  לא הייתה נראית בסביבה.

קרבתי אל בית קטן , מוקף גינה מטופחת , מלאה עצים ופרחים. " כאן מקום מסתור נאה" אמרתי  בליבי .

קיבלה את  פני נוצרייה  קשישה עם כלב מהלך  על ידה. זו בעלת הבית הפולניה.  היה עלי לחכות  מעט , מפני שבבית הסמוך מטעינים תפוחי אדמה, ועל כן אין לגשת אל המחבוא.

פתחתי בשיחה  עם הזקנה הפולניה . היא התאוננה  על שכר הטרחה הנמוך , 1500 זהובים . לאחרונה הורע המצב, שכן אזל כספם של  היהודים המסתתרים. הם מתפרנסים  ממכירת בגדיהם  באמצעותה. לבסוף  ביקשה ממני להוציא את היהודים המסתתרים מכאן . אמרתי לה  כי ראשית כל  עלי  לראות  את  היהודים.

לבסוף יצאנו את הבית.  היא הוליכה  אותי אל סוכת עץ מבודדת , שם הם נמצאים. היא פתחה  את הדלת  והציעה לי להיכנס  פנימה. התא היה  מלא עצים ורהיטים נושנים. כה גדוש הוא , עד שאין לצעוד  צעד.  בעיני את  האנשים , אלא שלא ראיתי דבר. אפלה בתא, ואור דל בלבד  חודר בין חרכי הלוחות .

בעלת הבית הצביעה על פינה המלאה  עצים מנוסרים וענפים יבשים .אימצתי ראייתי , והנה הושטה יד מבין הענפים  וברכת שלום  חרישית  נשמעה. אותה היד  התחילה מסלקת את העצים . פתחתי מעט את הדלת  כדי להטיב לראות.

על האדמה הגלויה היו מכווצים אישה ונער. הם שכבו צמודים, כדי לתפוס מקום מועט ככל האפשר. מסביבם  ומעליהם מעורמים  העצים . אין הם יכולים לנוע, פניהם כחושות , אפלות , עור ועצמות. שפתיהם פקועות , עיניהם שקועות בארובותיהן וגדלות להתמיה. שערם פרוע , מלא שבבי עץ .

ראשית ביקשו  כי אסגור את הדלת  מפני שאור היום מסנוור את עיניהם, ואין הם יכולים לעמוד בו, בהסבה זו , שהיא שכיבה למחצה , הם חיים , אוכלים וישנים. נבצר מהם לשנות את  תנוחתם כי אין מקום  פנוי סביבם.

פעמיים ביום מביאה  בעלת  הבית הפולנית  מזון  כלשהו. היא מפריזה  בזהירותה  ואינה מניחה להם לצאת . זה כמה חודשים  שלא התרחצו  ולא החליפו  לבושם. לעתים , בלילה כשאין קלרה יכולה  לשאת עוד את הרביצה  הזאת , כשנדמה לה  כי רגליה שותקו , היא מסתכנת  ויוצאת לרגע  לחלץ  עצמותיה. . היא חשה כאבים איומים  בזרועה  הימנית , וכמעט שאין בכוחה להניעה.

" נדמה לי כי לעולם  כבר לא אדע  ללכת " , אומר הילד אדש . בעיניים  יוקדות  הביט בי מאחורי קורות עץ . עיני האם  נתקשרו דמעות, אלא  שחוששת היא לחיי הילד, אשר כבר לא  חולה. בשכיבה במסתור  על האדמה הגלויה הצטנן  והתחיל משתעל. כמה ימים שכב בזרועותיה , קודח מחום. לא ידעה האם  ממה עליה  לחשוש, אם מפני השיעול  העלול לגלות את מחבואם או מפני הקדחת  העלולה להמית את הילד.

"ובעלת הבית הפולניה , האם לא  עזרה לך במאומה ? " פרצה שאלה מפי.

"לא , היא פחדה אפילו להשכיבו  במיטה"

לא הוספתי לשאול , אבל החשש הוא שבעלת הבית הפולניה  עלולה היא לגרשם . פעם אחת  כבר נאלצו האם היהודייה והבן  להסתלק .

הנוצרייה  נבהלה  ממשהו  וציוותה עליהם  להיעלם מייד . יומיים התהלכו אז בחורשה הסמוכה  ולא ידעו  לאן לפנות. באין ברירה פנו בתחנונים  אל אותה אישה פולניה, אז החביאה אותם  בין העצים המנוסרים, וכך הם רובצים זה כמה חודשים. עתה אזל כספה, ואין בידה לשלם עבור פינה זו בתא העצים.

בשעת הפרדה  אמרה לי קלרה הפלק בקול רועד :  " זכרי , אל תשכחי אותנו!"

כלום יכול אדם לשכוח את המראה הזה?

כעבור זמן קצר  עלה בידי  למצוא להם  מחבוא בוורשה . הוצאנו אותם מתא העצים  והוספנו לדאוג לקיומם . שניהם עברו את המלחמה .

מפי  אחת מידידותי היהודיות קיבלתי ידיעה על שני יהודים חבויים, ברחוב נפוליאון 3 בוורשה. היה זה בית גדול , שדייריו  קצינים גרמנים ופקידים בכירים של הדואר.

היה עלי להתקשר  עם עוזרת בית פולנייה , ששירתה  באחת הדירות בבית זה.  קיבלה את פני  אישה קשישה ורזה.  תחילה הכחישה כל מגע וציוותה  על להסתלק תכף ומייד, שכן זה בית  גרמני וכל  אדם  זר נאסר בו . אך אני לא נעניתי לה  והעדתי על עצמי כל מיני סימנים של מכרים וידידים שנתנו בידי את הכתובת. לבסוף  נעתרה הזקנה והניחה לי להיכנס.  במטבח הוסיפה לחקור אותי בפרטי פרטים . לבסוף פתחה דלת ונעלמה. מייד חזרה  וקראה לי ללכת אחריה .

נכנסתי לחדרון זעיר . ליד שולחן  קטן ישבה  אישה צעירה ויפה  וגבר קשיש יותר . שניהם יהודים טיפוסיים. ידז'ה רוזנברג , אחות לשעבר בבית החולים היהודי ובעלה הרופא.

עוד במחבואם הקודם , אצל הנוצרייה יבלונסקה , נודע לה על העזרה המושטת ע"י ועד התיאום היהודי בוורשה . היא ביקשה  מהאישה להטיל  על ידידיה היהודים לקשר אותה עם וועד התיאום , אלא שלא נסתייע הדבר, וכבר אפסה תקוותה  להתקשר עמנו, והנה ביקור פתע זה של המקשרת  מטעם ועד התיאום היהודי ?

בגלל מאסרה של הפולניה יבלונסקה נאלצו  השניים  לעזוב את  המחבוא הקודם  . לא היו להם כל מוצא ושום היכרות עם נוצרים, מלבד ההיכרות  עם האומנת הזקנה של ידז'ה עוד מתקופת ילדותה , שנשארה לשרת את הגרמנים באותו בית שבו  הייתה  אי-פעם דירת  הוריה של ידז'ה.

בתחבולות שונות חמקו הרופא היהודי ורעייתו  על פני שומר הבית , שהכיר את ידז'ה מילדותה, ועלו אל האומנת הפולניה . אם לא תאסוף אותם הזקנה אל ביתה, אבודים הם . הם ידעו  כי הזקנה  עובדת אצל הגרמנים , כי המקום רוחש סכנה, כי הם מסכנים  את חייהם  ואת חיי האומנת הטובה.

"אלא שלא רצינו למות"  אמר  הרופא היהודי חרש, כמצטדק.

העוזרת לא גירשה  אותם . האומנת הטובה , הנלבבת  נטלה את הסכנה על עצמה. היא ישנה בחדר קטן זה , וכאן היא מחביאה אותם.

אל חדר זעיר זה  נכנסים  מזמן לזמן גם הבעלים הגרמנים. בדירה גרים שני  קציני ס"ס ושני גרמנים, פקידים בכירים בדואר.

בשעת ביקורם של הגרמנים חייבים האורחים היהודים  להתחבא. המחבוא היחיד הוא ארון הבגדים הקטן  של האומנת הפולניה.  חיים שהם תופת ! עליהם לכרות אוזן ולקלוט בדריכות כל רחש , שמא קרבים צעדים מהמטבח . אם הם קרבים ,עליהם להידחק  חיש מהר  לתוך הארון הקטן .

הם פתחו את הארון הקטן  על מנת להראות לי  את המקום שפונה למענם.  באמת שלא  נתקבל על הדעת כיצד  שניהם נדחקים  לשם .

את מתפלאת ? פנה אלי הרופא היהודי . " ניתנה האמת להיאמר ," שגם אנו  תמהים כיצד אנו עומדים בכל זה " .

לפתע נשמעו צעדים בחדר הסמוך. שניהם  ניתרו  ממקומם וקפצו במהירות לתוך הארון .  כמה זריזות גילו במעשה . האומנת הפולניה העיפה מבט בחדר אם הכל בו כשורה והתחילה  מתעסקת במשהו במטבח . נשארתי יושבת  בחדר, " אני מותרת  כאן , והלוא  נוצרייה אני ", הרהרתי באירוניה. במטבח דיברו גרמנית , אל אוזני כרויות  לשמוע אם אין רחש  עולה  מהארון. לא , השקט מלא , כאילו לא הייתה  בו נפש חיה. הצעדים  רחקו . שוב יושבים בני הזוג לידי .

סוף סוף יתפסונו , אומרת האישה .

אך עיקר דאגתם – האומנת הפולנייה . היא מסתכנת כה הרבה . עצביה נמרטו. חוששים הם שמא  תתמוטט הזקנה .

 כלום אוכל להבטיח כי יחזיקו מעמד בארון הקטן , בלועו של הארי? הבטחתי להם  כסף, תעודה פולנית בשביל הרופא, ולא חסכתי דברי עידוד , אלא שלא זה העיקר . עלינו להשיג להם מחבוא  במהירות ולהוציאם מכאן . מחבוא שסיכויי החיים  בו רבים  יותר . אך  מוצאים  מחבוא באזורי ורשה הנוצרית.

זו הייתה שאלת השאלות שטרדה אותה שעה את מוחותינו , יום ולילה.

מקור וקרדיט :

ולאדקה – פייגל פלטל – מינדזיז'צקי מיד , " חיים היהודים החבויים  בוורשה", בתוך : אברהם מילגרם , עלה  אתי בגורלי , יהודים מצילים יהודים לנוכח ההשמדה , אסופת מקורות  , הוצאת יד ושם , 2014 .

עמודים 45-51