ב"פתח דבר", מסביר לנו המחבר, יואל יערי, שזה אינו רומן היסטורי פרי דימיונו, "או נובלה ה'מבוססת על מקרה אמיתי'", אלא סיפור אמיתי לגמרי. ש"כל האירועים, המקומות והאנשים המתוארים בספר מצויים בעדויות ראשוניות ובמסמכים ארכיוניים" שליקט במשך חמש שנות מחקר.
יואל יערי הוא פרופסור לחקר המוח בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 2015 החל לחקור גם נושאים היסטוריים, תוך התמקדות בסיפורי התנגדות של נשים יהודיות בתקופת השואה.
הספר דיוקן אישה מתחיל בתצלום פניה של אישה, שזה עתה נכנסה בשעריו המבעיתים של מחנה ההשמדה אושוויץ. השנה היא 1942, וצלם המחנה אינו מביט באסירה יותר מכמה שניות, לפני שהוא עובר לבאה בתור.
50 שנה מאוחר יותר, צלם ישראלי פוגש באקראי את תצלום האישה. הוא אינו יכול להסיר את מבטו ממנה, והופך אותה למושא יצירתו ואהבתו. הוא אינו חדל מלהתבונן בה. במשך שנים הוא מקדיש לה תערוכות, שירים ומכתבים.
מי היא אותה אישה? האם מִסְפר האסירה ושמה המופיעים תחת דיוקנה ישפכו אור על גורלה או יעצימו את הסוד שהיא אוצרת בקרבה?
פרופסור יואל יערי יוצא למסע גילוי מסעיר ומרתק, אך גם מטלטל ומזעזע. מוראות מלחמת העולם השנייה מפורטים בספרו בעזרת עשרות דמויות, תאריכים, עדויות – ודיוקן אחד.
כל אלה נשזרים לסיפורן האמיתי של שלוש קשריות: נשים גיבורות ואמיצות, שחירפו נפשן כדי להעביר ידיעות, מסמכים וכלי נשק מגטו אחד למשנהו, סייעו רבות בכל מוקדי ההתנגדות היהודיים, אך מעולם לא זכו להכרה הראויה להן.
בצילום שצולם במחנה אושוויץ כתוב אסירה מספר 244 53, האסירה קריסטינה קוסובסקה. היא הגיעה למחנה אושוויץ ב13 בנובמבר 1942, ומתה חמישה חודשים בדיוק לאחר מכן , ב13 באפריל 1943.
האסירה קריסטינה קוסובסקה הייתה קודם לכן אסירה בפביאק , בית הסוהר המרכזי הנודע לשמצה של הגסטפו בוורשה . שם עברה חקירות ועינויים קשים.
למעשה, קריסטינה קוסובסקה הייתה יהודייה בזהות של פולניה קתולית . היא הייתה קשרית של תנועת "דרור" אשר נעה פעמים רבות ברכבות במסלול ביאלסטוק-וורשה, עד אשר נתפסה לפתע ע"י ז'נדרמים גרמנים ובמעילה נמצאו 2 אקדחים אשר העבירה למחתרות היהודיות . הגרמנים לא ידעו כי היא יהודייה .
קוסובסקה , שהייתה גבוהת קומה , כחולת עיניים ודוברת גרמנית רהוטה וקולחת נראתה להם פולנייה ממוצא גרמני , פולקסדויטשה גזעית .
היא נתפסה באחת הביקורות הפתאומיות של הגרמנים בתחנת הרכבת מלקינה בפולין והגרמנים הופתעו , כאמור , למצוא פולניה נושאת בכליה אקדחים ולכן הועברה למטה הגסטפו לחקירות.
היא עמדה בגבורה בחקירותיה במטה הגסטפו ולא הסגירה את שמות חבריה וחברותיה למחתרת היהודית, ומכל לכל , למרות הסבל , שהיה מנת חלקה , היא הצליחה לנצור את סודה הכמוס ביותר: " קריסטינה קוסובסקה היה שם כיסוי פולני קתולי . שמה האמיתי היה לונקה קוז'יברודסקה והיא הייתה יהודייה.
לונקה שנקראה גם לאה נולדה ב1916 בעיירה פרושקוב, עיירה סמוכה לוורשה. בעיירה הייתה פעילות ציונית ענפה לפני המלחמה, אביה אברהם קוז'יברודסקי היה מורה לעברית ומחנך נערץ , שניהל את בית הספר היהודי החילוני " עברייה" בפרושקוב.
האבא היה קשור לתנועת "החלוץ" בפולין .
לונקה קוז'יברודסקה העדיפה ללמוד בביה"ס תיכון פולני , ולכן השפה הפולנית שלה הייתה מושלמת.
לאחר מכן היא למדה באוניברסיטת וורשה בלשנות גרמנית וצרפתית והיה לה כישרון נדיר לשפות.
הקשריות היהודיות
כיצד יכלו המחתרות היהודיות בוורשה , ובביליאסטוק להעביר תעודות מזויפות , כסף ונשק אל תוך הגטאות והחוצה מהן ?
וכיצד ניתן להצטייד בכלי נשק ותחמושת אם לא ברכישתם בצד הארי והברחתם אל תוך הגטו?
קשרי גומלין בין הגטאות לעולם החיצון ובינם לבין עצמם היו חיוניים כאוויר לנשימה לצורך התארגנויות אלה, אך הם נחסמו ביעילות על ידי הגרמנים .
מי שפרצה את המצור שהטילו הגרמנים על היהודים בגטאות , והצליחה לחבר בין הכתרים של יהדות מזרח אירופה , הייתה קבוצה לא גדולה של נשים צעירות ואידאליסטיות, חניכות ובוגרות של תנועות הנוער היהודיות, מספרן נאמד בכמה עשרות וגילן , בפרוץ המלחמה נעה בין 14 ל26 .
נערות ובחורות אלו באזורי הכיבוש הגרמני בזהויות של פולניות או אוקראיניות , בהתעלמן מכל הגזירות והאיסורים על התנועה בדרכים שהושתו על היהודים . הן חצו שערי ברזל , גדרות תיל , חומות עץ ואבן של הגטאות , והסתננו דרך גבולות שמורים כדי לקשר בין סניפי התנועות היהודיות בערים המרכזיות וביישובים המרוחקים .
הן הביאו מידע מעודכן ,שטרי כסף וגם אקדחים ותחמושת שרכשו בצד הארי .
בזכות פועלן יכלו חברי תנועות הנוער לארגן מחתרת חמושה , להתקומם עם נשק בידם ולהרוג בגרמנים, כפי שקרה בגטאות ורשה , קרקוב , ביאליסטוק ובנדין. חלק מנערות ובחורות אלו אף השתתפו במרד הגטאות ונספו בהן .
גם סופן של הקשריות האחרות היה רע ומר . אחת אחר השנייה הן נלכדו בידי הגרמנים , ספגו עינויים קשים ורובן נרצחו באושוויץ. מעטות בלבד שרדו את המלחמה.
כתבה עליהן צביה לובטקין: " החברות היו מקשרות בין גטו לגטו , בין מקום למקום, עברו הנה ושוב עשרות פעמים , ועשרות פעמים ראו את המוות בעיניהן. אין לתאר את עבודתנו , את ארגון המרד ואת המרד עצמו , בלי הבחורות המקשרות"
קבוצת נשים הרואיות זו , אלה השתייכה לונקה קוז'יברודסקה , נודעה בכינוי " קשריות" .
הקשריות נדרשו להיות נועזות באופן יוצא דופן ובעלות כושר אלתור רב. הן היו צריכות ללמוד לשרוד בסביבה עוינת בכוחות עצמן.
תפקידי הקישור היו כרוכים באימוץ זהות ארית ועל כן לא התאימו לגברים יהודים.
לונקה קוז'ברודסקה הייתה אחת הקשריות החשובות והמרכזיות ביותר של תנועת "דרור" בגטו וורשה. בשל חזותה הארית היא העבירה הרבה מידע והרבה כלי נשק ולא אחת נמצאה ממש בתוך מלתעותיהם של הנאצים , אך תמיד הצליחה להתחמק מהם… " היא הייתה מסתננת לתוך ערים ועיירות עם ריכוזי יהודים בשעת מעשה ההרג והחיסול , כשהיא נושאת עמה קריאה להתארגנות להגנה וגם מעבירה אקדחים .
צביה לובטקין ויצחק צוקרמן שמסרו עדויות על פועלה של קוז'ברודסקה סיפרו : " צעירה יפה , בלונדינית ובעלת חזות גויית , משכילה , היא לא ידעה מעצורים בפעולותיה "
היא ידעה להסוות את עצמה היטב, ידעה שפות. הרבה מהעבודה שלה נעשתה באמצעות גרמנים. היא קשרה קשרים עם חיילים גרמנים , עם קצינים גרמנים, עם עובדי רכבת פולנים והם מעולם לא ידעו כי מסתירה כלי נשק ועלוני מידע עבור מחתרת "דרור" במזוודה שלה.
בתקופה זו אימצה לונקה קוז'ברודסקה לעצמה זהות בדויה ומסמכים של פולניה בשם קריסטינה קוסובסקה , זהות בדויה שתלווה אותה עד יום מותה באושוויץ וגם אחריו.
הקשרית בלה חזן
קשרית נוספת של המחתרות היהודיות ( הדמות המרכזית בספר) הייתה בלה חזן . היא הצליחה להשיג פספורט מחברה ליטאית שעובדת איתה בבית החולים היהודי בווילנה , ומאז היא הופכת להיות ליטאית גויה בשם ברוניסלבה לימנובסקה כל ימי המלחמה, והופכת להיות גם קשרית של המחתרות היהודיות . היא ענדה צלב והחזיקה בידיה ספר תפילות נוצרי.
בלה חזן הקשרית נשלחה מביאלסטוק לחפש את הקשרית לונקה קוז'ברודסקה שלא חזרה משליחותה . היא נוסעת לחפש אחריה ובהזדמנות זו נתבקשה גם להעביר 2 אקדחים לחברי המחתרות בצ'רניאקוב, אבל לרוע מזלה , גם היא נתפסה ברכבת ע"י הגסטאפו עם שני האקדחים במעיל שלה.
גם היא מועברת למשרד הגסטאפו בוורשה ועוברת חקירות ועינויים קשים אבל לא מגלה להם מי מאחורי שליחותה. חוקרי הגסטאפו היו בטוחים שהיא פולניה והיא מועברת לכלא פביאק בוורשה. שם היא פוגשת בתא המעצר את הקשרית היהודייה לונקה קוז'ברודסקה .
ההפתעה הייתה רבה . " הגידי לי איך הגעת הנה ? לוחשת ושואלת האסירה לונקה קוז'ברודסקה.
הקשרית לונקה קוז'ברודסקה פרצה בבכי : " לא מספיק שאני סובלת , גם את צריכה לסבול בגללי ? "
בכל תקופת מאסרן בבית הכלא של הגסטאפו ובהמשך באושוויץ שמרו קוז'ברודסקה וחזן על מראית עין של פולניות קתוליות – קוסובסקה ולימנובסקה . גדול היה פחדן שמא יזהו אותן כיהודיות . הן כרעו ברך עם כל האסירות האחרות , הצטלבו והתפללו בדבקות לישו, למריה ולרוח הקודש. הם השתדלו להתיידד עם האסירות הפולניות שהיו אנטישמיות ולכן מדי פעם הן היו מגדפות גם את היהודים.
הן נחשבות חברות מחתרת פולניות. שתיהן ממשיכות לעבור חקירות ועינויים ע:י הגסטאפו בבית הכלא פביאק במשך כמה חודשים.
מחנה אושוויץ
שתי האסירות לונקה וברוניסלבה לימנובסקה (בלה חזן) נשלחות למחנה ההשמדה אושוויץ בתור אסירות פולניות .
בעת שצולמו במחנה אושוויץ בלה חזן ולונקה קוז'ברודסקה החליפו ביניהן בטעות את מספרי האסיר של אושוויץ יום קודם וכך בלה חזן צולמה למעשה עם מספר האסיר של הקשרית השנייה לונקה. כך הונצחה הטעות של החלפת המספרים בצילומי שתי האסירות שנעשו ב14 בנובמבר 1942 בביתן 26 באושוויץ 1.
כך למעשה, התצלום של קריסטינה ( לונקה קוז'ברודסקה ) הוא הצילום האמיתי של בלה חזן , הקשרית היהודייה ששרדה את מחנה אושוויץ ומחנות ריכוז נוספים והעפילה בסוף לארץ ישראל . דיוקנה של בלה חזן הוא זה שהפך בבלי דעת להיות " קריסטינה" .
תלאות, ייסורים ותושייה במחנה אושוויץ
שתי האסירות נשלחו למחנה הנשים באושוויץ ונאלצו לצאת לעבודות פרך מחוץ למחנה בתור אאוסנקומדו
האסירות הוכרחו לעבוד בכל מזג אוויר בקצב מהיר וללא הפוגה הן הועסקו בעבודות פרך בתוך מחנה אושוויץ או מחוצה לו . הן הועסקו בעבודות קשות הקשורות בהרחבת מחנה אושוויץ : הריסת בתי איכרים הכפרים מסביב סביב אושוויץ , סלילת כבישים , חפירת תעלות ניקוז, כרתית עצים ונשיאת חומרי גלם אל אתרי בינוי שונים באושוויץ.
וכל זאת תחת מטר בלתי פוסק של בעיטות וחבטות מצד המשגיחות והמשגיחים הנאצים . מי שכשלה אף לרגע , זכתה לטיפול מיוחד מידי השומרים הנאצים או כלביהם, שממנו היא לא קמה.
אסירות שהועבדו בהריסת מבנים נגחו בקירות באמצעות בולי עץ גדולים ולעתים נקברו תחת גגות שקרסו. אסירות אחרות נרתמו בחבלים למחרשות או לעגלות משא, כמו היו שוורים או סוסים, ומי שמעדה ונפלה תחת הגלגלים נרמסה ונשארה טמונה בבוץ או בשלג
אשת הכלבים הנאצית
סיפרה בלה חזן: “ גם מחוץ למחנה אושוויץ סבבו אותנו השומרים הנאצים האלה שמסתובבים במחנה. הציבו עלינו שמירה קפדנית – על כל עשרים וחמש אסירות שמרו שתי נשים ושני גברים . לרוב היו הנשים אכזריות יותר מהגברים. הן אהבו להתעלל בנו והיו מקבלות קידום בדרגה -פסים על השרוול- ככל שרצחו יותר אסירות במלך העבודות.”
המשגיחה הנאצית יוהנה בורמן ( משגיחת אס.אס) רדפה בחורות חלשות בכוח העבודה שלא יכלו לצעוד לפי הקצב ושילחה בהן את כלבה. אחדות מהאסירות המבוהלות נפלו והכלב נשך בבשרן. בורמן השאירה אותן שכובות על הארץ.
יוהנה בורמן הנאצית הסתובבה כל הזמן עם כלב רועים גרמני ענק , אימת האסירות . הנשים במחנה העבודה של אושוויץ כנו את בורמן " אשת הכלבים"
התושייה של 2 הקשריות במחנה אושוויץ
לאחר כמה חודשים של עבודות חוץ מפרכות החליטו קוז'יברודסקה ובלה חזן לעשות מעשה . הן התחילו לטכס עצה כיצד לא לצאת יותר לעבודות חוץ מפרכות, אלא לעבוד בתוך המחנה עצמו. הן החליטו לפנות למפקדת מחנה הנשים באושוויץ מריה מנדל ולהגיד לה שיש להן מקצועות שבהן הן יכולות להביא תועלת מרובה יותר.
בניגוד לרוב המשגיחות הנאציות , שהיו נשים נבערות למדי הייתה מריה מנדל אישה אינטליגנטית בעיני רבים למרות האכזריות שלה .
אחרי המסדר באושוויץ הן אזרו עוז ופנו אל המפקדת הנאצית מריה מנדל .
סיפרה בלה חזן : פנינו אליה בגרמנית , הקומנדנטית הנאצית השתוממה: מנין להן לפולניות לדבר גרמנית כזו . השיבונו לה שלמדנו גרמנית בגימנסיה . הסברנו שגם יש לנו מקצועות . לונקה אמרה , שביכולתה לעבוד בעבודה משרדית , מפני שהיא שולטת בכמה שפות : גרמנית , פולנית , רוסית , אוקראינית , צרפתית ואנגלית , ואילו אני אמרתי שמקצועי אחות , ואהיה מרוצה אם יעבירוני לעבוד בבית החולים באושוויץ.
סיפרה בלה חזן : "למזלנו הטוב הצלחנו בתוכניתנו ונתקבלנו לעבודה : לונקה נשלחה למשרד המחנה בתור מתורגמנית , ואני נשלחתי בתור אחות לבית החולים במחנה אשוויץ . אמנם אף פעם לא למדתי מקצוע זה , אך צברתי מעט ניסיון בעבודה מעשית בבית החולים בגטו וילנה "
כך בזכות תושייתן ואומץ ליבן עברו בלה חזן ולונקה ברדודסקה לעבוד תחת קורת גג. בשל היותן אסירות פונקציונריות במעמד נמוך במדרג הפנימי של מחנה אושוויץ , הן המשיכו להתגורר בביתני המגורים הרגילים והצפופים ולהתייצב מדי יום ביומו למסדרים במחנה. אך שוב לא נחשפו לפגעי מזג האוויר , לברוטליות הקיצונים של המשגיחות הנאציות ולסלקציות שנערכו בשער המחנה. אמנם סיכוייהן לשרוד גברו , אך גם במקומות העבודה החדשים במחנה אושוויץ ארבו להן סכנות רבות.
תנאי העבודה של האחיות האסירות בבית החולים באושוויץ היו קשים מאד .. הן נאלצו לסחוב את דליי ההפרשות לשירותים , לטפל במאות חולות , להאכיל את החולות . הייתה זו עבודה מלאה במסירות ובהקרבה עצמית , כי רבים מהן נדבקו מהחולות ונפטרו בעצמן מהמחלות.
בלה חזן הוצבה לעבוד כאחות מעשית בבלוק החולות הגרמניות בבית החולים באושוויץ. בלוק מלא עד אפס מקום . שלוש חולות במיטה אחת.
סיפרה בלה חזן : בראותי את מראה החולות- נבהלתי . היו חולות בכל מיני מחלות מידבקות כמו טיפוס , דיזנטריה. הן שכבו בבגדיהן הרגילים של אושוויץ וצעקו מכאבים, ומייד נוכחתי שתרופות אין .
"הייתי הפולנייה היחידה בבלוק הגרמניות. מרבית האחיות הגרמניות התייחסו אלי רע מאד – שלחו אותי לעבודות הכי גרועות , כמו לסחוב סירי מים של חמישים ליטר מהמטבח עבור החולות"
לעתים נדרשה גם לסחוב סירי אוכל כבדים מאד מהמטבח לבלוק החולות הגרמניות .
אבל גם בתנאי העבודה של בלה חזן ולונקה בתוך מחנה אושוויץ עדיין מלאך המוות ארב להן.
בסתיו 1942 התלקחה במחנה הנשים באושוויץ מגפת טיפוס שגבתה את חייהן של אלפי אסירות , הנשים נספו הן בגלל היעדר טיפול רפואי נאות והן כתוצאה מסלקציות המוניות לתאי הגז שביצעו רופאי האס.אס בביתנים בהן נמצאו אסירות חולות .
בחורף ובאביב 1943 מגפת הטיפוס הייתה בעיצומה וגם בלה חזן ולונקה קוז'יברודסקה נדבקו במחלה קטלנית זו . ראשונה חלתה בלה חזן שסיכוי הידבקותה היו גדולים בשל עבודתה בבית החולים והיא הועברה הפעם כחולה קשה לבית החולים , שם היא קדחה מחום גבוה וסבלה מאד. שישה שבועות היא חלתה בטיפוס, אולם הצליחה להתאושש ..
אחר כך גם חברתה לונקה נדבקה בטיפוס.
בלה חזן החלה לטפל בה בתור אחות מעשית. אבל מחלתה של לונקה נעשתה קשה מיום ליום ובנוסף חלתה גם בחזרת ובדיזנטריה. מצבה הלך והידרדר.
לאחר חמישה חודשי מאסר בבירקנאו , בבוקר של 13 באפריל 1943 , בשעה 8:45 על פי הרשום בתעודת פטירתה , נדם ליבה של לונקה קוז'יברודסקה .
חיש מהר התקבצו סביבה חברותיה הפולניות , שהכירו אותה עוד מכלא פביאק ואהבו אותה מאד. אסירה אחת שלפה מאי-שם איקונין של ישו והניחה אותו על חזה הדומם. הנשים החלו להצטלב ולהתפלל לעילוי נשמתה של קריסטינה קוסובסקה , כמנהג הקתוליות .
גם בלה חזן ההמומה כרעה בוכייה ליד גופת חברתה , ממלמלת דברי תפילה בפולנית ומתפלצת בקרבה על כך שלונקה היהודייה מתה כנוצרייה . מחשבותיה ברגעים ההם היו נתונות לדבר אחד בלבד : איך להיפרד מחברתה הקשרית היהודייה באופן מכובד ולהעבירה מן העולם כיהודייה .
אבל באושוויץ לא ניתן כבוד לחיים , קל וחומר למתים . הגופות של נפטרות היו נגררות ערומות מחוץ לביתנים של בית החולים ולאחר כמה ימים היו נגררות ע"י אסירי הקומנדו למשאיות שהיו מעבירות אותן לכבשנים או לבורות שריפה.
לאחר מותה של לונקה קוזיברודסקה , חברתה הטובה נותרה בלה חזו בודדה , ללא קבוצת תמיכה . היא המשיכה את עבודתה כאחות מעשית בבית החולים בבירקנאו .
בהמשך הצליחה ליצור לעצמה בחשאי קבוצת תמיכה של נגניות תזמורת הנשים באושוויץ. תזמורת הנשים הייתה פרי יוזמתה של מריה מנדל המפקדת הנאצית. הנשים המוזיקאיות היו יהודיות שחלקן היו בעבר שייכות לתנועות החלוציות בפולין .
פעם אחת אף נענשה בלה חזן בבית החולים ונשלחה לעבודות פרך בפלוגות העונשין של אושוויץ. אך לאחר כמה ימים הצליחה לשכנע את מפקד מחנה הנשים פרנץ הסלר כי היא לא הייתה אשמה והחוזרה לתפקידה כאחות מעשית בבית החולים .
כאשר התחילו במאי 1944 המשלוחים של יהודי הונגריה לאושוויץ , פעלה בלה חזן עם חברותיה מתזמורת הנשים על מנת לנסות להציל נערות הונגריות מהכבשנים ולהעבירן למחנה הנשים . היו אלו פעולות גבורה . הן חפרו בלילות מתחת לחוטי התיל באושוויץ על מנת להעביר למחנה הנשים נערות יהודיות הונגריות שהמתינו בתורים לכבשנים.
בלה חזן וחברותיה מהתזמורת הצליחו להשיג כלי חפירה , לחפור בלילות ללא ירח מתחת לגדרות התיל , להגיח במהירות לתורים ולגרור נערות יהודיות מהונגריה מתחת לגדר לתוך מחנה הנשים באושוויץ. במחנה הנשים הן הסתירו אותן במקומות שונים כגון השירותים או גגות הביתנים. בלה חזן הייתה גונבת מזון ממטבח בית החולים ומעבירה בחשאי לנערות היהודיות ההונגריות שהצילה .
בלה חזן וצעדת המוות
בינואר 1945 החלה הפינוי החפוז של מחנות אושוויץ ובלה חזן מצאה עצמה משתתפת בצעדת המוות של הטור הדרומי.
במהלך צעדת המוות לא ניתנו לאסירים או לאסירות תוספת מזון או משקה. הם צעדו כל יום כ20 שעות ונאלצו לנוח וללון תחת כיפת השמיים ורבים קפאו למוות בכפור העז. כ15,000 אסירי מחנות אושוויץ – אחד מתוך ארבעה – נספו במהלך צעדות המוות. מעט אסירים הצליחו לברוח מהצעדות ולמצוא מקלט בבתי האיכרים בסביבה. כל יתר האומללים הגיעו בכוחות אחרונים , לאחר שלוש יממות צעידה אל צומתי הרכבות.
בלה חזן הצליחה בכוחותיה האחרונים לעבור את צעדת המוות והועלתה לרכבת משא שעבירה אותה ואסירות אחרות למחנה הריכוז לנשים מלכוב שם הן סבלו מרכב אכזרי , אחרי חודשיים הועברו חלק מהאסירות ובתוכן בלה חזן למחנה העבודה התעשייתי טאוכה בגרמניה, קרוב לעיר ליפציג. בלה חזן ממשיכה להיות בקשר עם ביתן בית החולים בטאוכה , כרופא המחנה כיהן ד"ר אלכסנדר הרמן, אסיר יהודי מצ'כוסלבקיה , שהגיע לטאוכה באוקטובר 1944 במשלוח גברים מאושוויץ , שם הוא שכל את אשתו ואת ילדתו. ד"ר הרמן גילה חמלה כלפי כל החולות בלא קשר למוצאן.
בסופו של דבר , מצליח ד"ר אלכסנדר הרמן להתגנב בלילה ממחנה טאוכה הגרמני ולייצור קשר עם הכוחות האמריקאיים שהתקרבו לעיר הגרמנית לייפציג . הוא חוזר למחנה טאוכה ובלילה מעביר אתו בצעדה חשאית בלילה את מרבית האסירות לידי יחידות הצבא האמריקאיות הקדמיות ובתוכן ניצלה גם בלה חזן .
לאחר החלמה של חודשיים בבית החולים של הצבא האמריקאי בגרמניה נקלטת בלה חזן בפלוגת תובלה של הבריגדה היהודית ומועברת בהתחלה לפריז ואחר כך לעיר בארי באיטליה ולאחר מכן למחנה העקורים סנטה מריה די-באני באיטליה שם שימשה מדריכה לילדים יתומים ניצולי שואה . לאחר מכן היא מצליחה ב1946 להשיג סרטיפיקט מהסוכנות היהודית ועולה לארץ ישראל .
בלה חזן ז"ל היא אימו של מחבר הספר פרופ' יואל יערי .
ami
