לבד, עם שני ילדים, ירדה מהמטוס במדינה זרה והתחילה חיים חדשים.
אבא שלי נותר באוקראינה עם סבתא, לדאוג לסידורי הקבורה של סבא, שנפטר חודש לפני העליה. הוא, שאמר ״רגלי לא תדרוך על אדמת גרמניה״, ובזכותו הגענו לכאן – לא זכה להגיע לארץ הקודש.
אמי ידעה רוסית, אוקראינית, גרמנית, יידיש וקצת רומנית – אבל לא עברית.
אני זוכרת איך היינו יושבות יחד בדירה הראשונה שלנו ברחוב וייס בנתניה, מתאמנות על כתיבת אותיות בעברית. האותיות שלי היו קטנות ומרובעות ושלה גדולות ועגולות, כאילו ניסתה להמשיך לכתוב מחוברת גם בעברית.
אמא שלי הייתה מהנדסת מכונות בצ׳רנוביץ אבל בארץ היא עבדה 35 שנה בניקיון. כשהייתי קטנה אני זוכרת שהייתה מביאה אותי איתה לבית הספר התיכון אורט ליבוביץ בסיום ימי הלימודים וביחד היינו מרימות כיסאות. היא הייתה מתחילה לנקות ואני לשוטט. זאת הייתה ממלכה עבורי, הכיתות הריקות, הלוחות המלאים, הספריה. או הספריה.
בילדותי התביישתי בעבודה שלה. ואחר כך כעסתי עליה, שלא ניסתה למצוא משהו יותר טוב. היום אני יודעת שהיא ניסתה ועוד איך. תחילה למצוא עבודה בתחום שלה, אבל לא היו בארץ מפעלים כאלה. אח״כ עשתה קורס פקידי בנק, אבל אף אחד לא רצה להעסיק עולה מעל גיל 40. ובעיקר, היא לא יכלה להרשות לעצמה להיות מובטלת. היה צריך לפרנס בית עם שני ילדים וסבתא.
היא עבדה בכל מה שמצאה. אני זוכרת את שלושתינו, עם סבתי, יושבות בבית וגוזרות אלפי גומיות תעשייתיות במספריים עדינים כדי להרוויח על כל חתיכה כמה אגורות. היו אלה האגורות הראשונות שהרווחתי.
אני בגיל שבו אמא שלי עשתה את המעשה האמיץ בחייה: הניחה בצד את החברים, העבודה, האידיאולוגיה ועלתה לישראל עם אבא שלי, כדי שלילדים שלה יהיה עתיד טוב יותר. כדי שיהיה סיכוי שיגדלו בין דומים להם, בלי אנטישמיות.
אני בגיל שבו הייתה כשהקריבה הכול בשבילי. היום, כל מה שאני – בזכותה.
ami
