1949: ימי השבי בירדן של הסופר אוריאל אופק

אוּריאל אופק (30 ביוני 1926 – 23 בינואר 1987) היה סופר ילדים ונוער עברי פורה, עורך, פזמונאי, משורר, מתרגם, תסריטאי, ד"ר וחוקר ספרות ילדים ישראלי. מחבר לקסיקון אופק לספרות ילדים.

הוא שירת בפלמ"ח בשנים 1944–1949, בבית הערבה, רמת הכובש וקריית ענבים. עבר קורס חובשים, ושימש כמדריך חובשים. השתתף בפעולת ליל הגשרים. נבחר לצאת עם מחלקת הל"ה, והתחלף ברגע האחרון עם דוד ט"ש מכפר מל"ל. שירת בגדוד השישי, ולחם בקרבות הקסטל והראדאר. עסק בליווי שיירות לירושלים ולגוש עציון. היה חובש קרבי בגוש עציון, וב-13 במאי 1948, עם נפילת הגוש, נפל בשבי הירדני, שם שהה כתשעה חודשים

  מאת: רות בקי קולודני

אופק שירת בפלמ"ח כחמש שנים (1949-1944) והשתתף כחובש בקרבות בית הערבה ובשיירות לירושלים וגוש עציון. הניסיון לנתק את ארבעת יישובי הגוש נמשך חודשים ותוך־כך נשלחו משלחות לעזרה — משלחת הל"ה, שכל חבריה נהרגו, ושיירת נבי דניאל, שאף שהצליחה להעביר לגוש נשק וציוד הותקפה בדרכה חזרה לירושלים ונפגעה קשות. במשך כל אותם ימים כתב אופק יומן בכתיבה צפופה מאוד ובו תיאר את המצוקה, ההאשמות ההדדיות, הבהלה ותחושת חוסר האונים ששררו באותם ימים. גוש עציון נפל ביום שבו הוכרזה המדינה. יותר ממאה תושבים נהרגו, עשרות נפצעו ועשרות, וביניהם אופק, הובלו לשבי במחנה שבויים מדבָּרי ליד מַפְרָק שבירדן. השבויים במחנה הורשו לנהל את סדר יומם, ליצור חוגים, להנהיג משמעת ולגשר על חילוקי הדעות בין ספרדים לאשכנזים, דתיים לחילוניים, צעירים לזקנים.

במשך תשעה חודשים, כמעט מדי יום, כתב אופק על חוויותיו, תחילה על הצד הפנימי של חפיסות סיגריות ועל עטיפות שוקולד ולאחר־מכן קיבל לוח שנה ישן ורשם בו לאחר ששינה את התאריכים.

בראשית היומן תיאר שאלפי תושבי עמאן (רבת עמון) השליכו אבנים על השבויים וסביב הכיכר המרכזית שבה עברו הצטופפו המונים, ירקו וקיללו. הוא תיאר את המחנה הגדור בסבך תיל ואת השער הכפול הגבוה והזקיפים על המגדלים, את הרחצה היומית בחצי ספל מים ואת מפקד המחנה המפחיד שאליו התגעגעו לאחר שעזב. והיתה סופת החול היומית: "בשעה עשר כאילו על פי השעון, התחילה סופת החול הגדולה ללא כל סימנים מוקדמים פרצה מאופק המערב רוח זועפת שנשאה בכנפיה ענני חול עצומים הדוהרים במהירות מסחררת על פני המדבר ומכסים הכל בשכבת חול קמחי. מכל פתח זעיר חדר האבק לאוהל, החניק והדמיע, עיצבן ושיגע… שיכבה דקה של חול צהוב נחה וכיסתה את הכול, את גופות האנשים, את השמיכות המקופלות, את התורן המעוקם" (עמ' 180).

הוא תיאר גם את האזכרה שערכו במלאות שלושים לנפילת גוש עציון: "התאספנו היום, ביום השלושים לנפילת גוש עציון, כדי לכבד את זכרם של חברינו ומפקדינו שלחמו יחד אתנו את מלחמת הגוש ונפלו על הגנתו… לא כצבא מובס נתכנס הפעם אם כי נתונים בשבי האויב… אמנם נכנענו אך לא הובסנו, נכנענו, כדי שנוכל לשוב ביום מן הימים לגוש החרב" (עמ' 194-193). הוא כתב גם על העיתון "תיל", שהופק בשמונה עותקים בכתב־יד וחולק לאוהלים. העיתון הזה נכתב לאור מנורת נפט במחסן המצרכים, בין חביות אבקת חלב ושקי סוכר. ובסוף היומן הוא כתב על ההתרגשות לשוב הביתה לאחר תשעה חודשי שבי. השבויים שוחררו במחזורים אחדים אחרי הפסקת האש עם ירדן.

מקור המידע וקרדיט : רות בקי קולודני

אנחנו עמיתים, שהרי אני הייתי בשבי הירדני – תרבות וספרות

  ראו גם :

הסיפור מאחורי התמונה הנדירה מהשבי הירדני של סופר הילדים אוריאל אופק:

"כל מי שהכיר את אבא שלי, זוכר אותו מחייך. אין פלא: החיוך לא סר מעל פניו אף פעם, מרגע שקם בבוקר ועד שהלך לישון. אף פעם לא נתתי דעתי על כך שיש בזה משהו מוזר או יוצא דופן, עד שבא פעם להרצות על קרבות גוש עציון (שם נלקח בשבי הירדני) באולם ההתעמלות של 'תיכון חדש', שבו למדתי, והחבר'ה התפלאו באוזני איך המשיך לחייך כל העת, גם כשדיבר על חברים יקרים שנהרגו לנגד עיניו."

כך כותבת עטרה אופק על אביה, אוריאל אופק, המשורר, הסופר, המתרגם והעורך, חוקר ספרות הילדים העברית והעולמית. התיאור הזה מתאים גם לתמונה הנדירה שאופק שלח לספרייה.

אופק התגייס לפלמ"ח ושירת בו בתור חובש בין השנים 1949-1944. הוא השתתף בקרבות ליל הגשרים, בכיבוש הקסטל, בשיירות לירושלים, בשיירת נבי דניאל ובהגנת גוש-עציון בקיבוץ משואות יצחק. עם נפילת הגוש, נפל אופק בשבי הירדני יחד עם אנשי הגוש והלוחמים שבאו להשתתף בהגנה עליו.

במשך חודש ימים לא ידעו בארץ מי מאנשי הגוש ולוחמיו נותר בחיים. על אופק, שישב תחילה בשבי במשטרת בית לחם, הוטל להכין רשימה של כל הפצועים. כיוון שלא היה פצוע, לא כלל את עצמו ברשימה. אופק גם לא הופיע ברשימת השבויים הבריאים שחוברה במשטרת חברון, וכך קיבלה משפחתו הודעה על מותו. רק כעבור שישה שבועות, כששוחררו הנשים והפצועים קשה, נודע שנותר בחיים.

בשבי כתב אופק יומן. הוא התחיל לרשום את ראשי הפרקים על צדן הלבן של קופסות סיגריות במשטרת בית לחם. הוא הרחיב את הרשימות על נייר שוקולד וקופסות שימוּרים במחנה אום אל-ג'מאל. כך, עד שהגיעו אליו מחברות. מחברת ראשונה של היומן הוברחה ארצה עם ראשוני הפצועים שחזרו מהשבי, במזוודת ה"סליק" של חיימקה פבר, שלא זכה להלך חופשי במדינת ישראל ונפטר על שולחן הניתוחים.

מהשבי בעבר הירדן שלח אופק לא רק את מחברות היומן אלא גם את התמונה הזו לאברהם שבדרון (שרון). נראה שהתצלום נעשה בעת שאוריאל אופק היה עם יתר שבויי גוש עציון במחנה אום אל-ג'מאל.

אברהם שבדרון החל בתור נער לאסוף חתימות ותמונות דיוקן של אנשים מפורסמים. כשעלה ארצה ב-1927 תרם את האוסף שלו לספרייה. זה האוסף הגדול בעולם של דוגמאות כתבי יד ודיוקנאות של אנשי שם יהודים. אפשר שאופק שלח לשבדרון את התמונה בתור הלצה, כדי שישמור את תמונתו יחד עם הפורטרטים של קארל מארקס, זיגמונד פרויד ובנימין זאב הרצל. כמוהם, גם אופק מופיע עם זקן בתמונה. זה מפני שהוא נשבע לא להסתפר ולא להתגלח עד סוף השבי או המלחמה.

על קורותיו של אוריאל אופק באותה תקופה אפשר לקרוא בספרו "מעוז עציון". הוצאת "מערכות".
הציטוט של עטרה אופק מתוך אתר "אנשים ישראל".

מקור המידע וקרדיט : הספרייה הלאומית ( קישור)