מאת: עמי סלנט , עורך האתר "חיים של אחרים: ביוגרפיות וסיפורי חיים" 

במהלך "מלחמת 12 הימים עם איראן" , ובמיוחד בשהותי במקלט בבניין הישן שלנו הצלחתי לקרוא 2 ספרים מרתקים שיש להם זיקה ברורה לחוויות הדור השני שגדלו במשפחות של ניצולי שואה בארץ . הספר הראשון הוא של תחיה הברמן-גלס  , אמא , בת-ברית והספר השני של פרופ' רות לורנד " תחרה הונגרית"

חלק א': חוויות הדור השני בבית משפחת גלס בשכונת הדר יוסף , תל אביב

מתוך הספר של תחיה הברמן-גלס , אמא , בת-ברית, הוצאת  הקיבוץ  המאוחד , 2024

תחיה הברמן -גלס גדלה בבית ששני ההורים היו ילדים בשואה.

כותבת תחיה הברמן -גלס  בספרה המרתק :

 מה שחיבר את אימא שלי לחיים  אחרי הישרדותה "שם"  הייתה העבודה ורק העבודה."

"אימא הייתה נוכחת בחיים , אבל היא חיה בשביל או בגלל העבודה , לא בשביל עצמה. מהות חייה הייתה הנתינה לאחרים. הקשר עם הזולת , תחושת הסיפוק מהעשייה למען . הידיעה שהיא עוזרת במשהו " ( עמוד 153) .

מי שהייתה ילדה בשואה הבינה שהיא חייבת להישאר בתוך עצמה , בתוך עולמה שלה. לא לשתף , לא לגלות , לא להישבר" ( עמוד 153) .

היא התרגלה להעמיד פנים, לא קיים אצלה משהו שהוא "לא בסדר" . היא הדחיקה את  התחושות ואת הרגשות .

אבל הבת שלה תחיה , כותבת הספר המרתק  " אימא , בת – ברית"  הבינה היטב כל השנים  כאשר גדלה בבית המשפחה של שני הורים ניצולי שואה  שאימא שלה חיה עם סודות , והם רק שלה ( עמוד 140) .

" אימא שתקה , היא לא סיפרה לאף אחד את קורותיה " שם" – לא מה שהיה במלחמה וגם לא מה שהיה לפניה, בתקופה הטובה, עם המשפחה , עם אח ואחיות , עם אבא שמוכר פרוות, עם חברים ששיחקה איתם בחוץ. "

אימא יצרה לעצמה חיים שניסו בכוח להיות שונים בתכלית . הפוכים לגמרי ממה שנגזר עליה עם פרוץ המלחמה ובמשך  שש שנים של אימה מייסרת.

היא הייתה אומרת מדי פעם " תחיה'לה, נכון שאת לא מרגישה שאת גדלה בבית של ניצולי שואה"?

"נכון , אימא"

"עד שהתגלתה רק בשנת 2018 העדות שלה כילדה לאחר השואה . עדות של ילדה  קטנה , שלא נשאר לה אף אחד שאפשר  לספר לו.

העדות הזו הגיעה אלינו רק בשנת 2018  במקרה ותפסה אותי לא מוכנה " ( עמוד 143 ) .

 אני כל כך רגילה לחיות עם "הסוד" , הסוד של אימא  והסוד של אבא . בית שאין בו עבר ו"שאין עבר" רובץ בו כמפלצת גדולה וכבדה. העבר אינו קיים , אך הוא נוכח בחיינו במלוא עוצמתו" ( עמוד 94) .

ההורים עשו הכול שלא תרגיש שהיא גדלה בבית של ניצולי שואה, אבל היא הרגישה. .  " השואה כן הייתה נוכחת גם אם מנסים להסתיר אותה וגם אם אסור לדבר עליה. אבל גם הבנתי שאני לא יכולה למרוד בהורי הנפלאים  בתקופת גיל ההתבגרות ". דבר אחד היא הבינה הם לא יוכלו לעמוד גם במרד של בתם. אסור חס וחלילה שיתפרקו בגללי , שיתפרקו לחלקיקים  וכל הסודות שלהם , שהם שומרים בתוך תוכם כל-כך חזק , כל-כך עמוק , יזלגו ויצופו ויברחו מתוכם ויהיו גלויים , מפלצתיים, ענקיים"

כשהוספתי להתבגר , ההבנה שמצפים ממני , ושאסור  לי לאכזב את  הוריי הנפלאים שעושים הכול למעני, הייתה לחלק ממני, ושוב עניתי " כן אימא , אני לא מרגישה שאני גדלה בבית של ניצולי שואה"  ( עמוד 135) .

ראו גם:: התושיה של האם כילדה בשואה (קישור) 

 חוויות הדור השני המשתקפות בספר המעולה " תחרה הונגרית"

רות לורנד

תחרה הונגרית

הוצאת ספרא , 2018

הספר "תחרה הונגרית" של רות לורנד הוא מאותם ספרים שאינך יכול להניח מידך ואתה נשאב אליהם במשך יומיים עד תום הקריאה . לכאורה, זה ספר פרוזה , אבל ברובד העמוק שלו זהו ספר שניכר בו כי הוא משקף מציאות חיים שחוותה המחברת , בת לניצולי שואה .

המספרת נולדה בחיפה, בת להורים ניצולי שואה. האב, שתקן וסתגלן, איבד את אשתו הראשונה ואת בתו, ומעולם לא דיבר עליהן. האם, שחוותה את אושוויץ ואיבדה רבים מבני משפחתה, מעולם לא השתחררה מעברה, אם כי לא סיפרה עליו לילדיה, והתקשתה להסתגל למולדתה החדשה. הכעס, שבעבע בה ללא הרף, עשה אותה קצרת רוח וקשה, ויחסיה עם בתה סבלו מריחוק ומניכור. אחיה של המספרת, המבוגר ממנה בארבע שנים, בחר להתנתק והיגר לארצות הברית.

הוריה המנוחים היו שונים מאוד זה מזה. האב שתקן וכואב ואוהב שנפטר לפני שנים. האם הדומיננטית הקשה והמרירה המדברת הרבה וקובעת סדרי עולם וערכיו,

מבין כל סוגי המציאות המתגלים ונחשפים בספר ( ביניהם האכזריות של בני העם ההונגרי ליהודים במהלך מלחמת העולם השנייה ) בולטת חוויית התלאות שעברו ניצולי השואה , בשנים הראשונות להקמת המדינה . שכונות מגורים דלות , מגורים בצפיפות בשיכונים דלים עם משפחה נוספת באותה דירה .  לחץ סמוי של ההורים לא להתבכיין וגם להסתפק במועט. הילדים במשפחה של שני ניצולי שואה מפנימים שעליהם להצליח בכל מחיר בבית הספר .

כמו רוב הדור ששרד את השואה,  הוריה של רות לורנד , מחברת הספר " תחרה הונגרית" מעולם לא השתחררו מהטראומה אך גם לא דיברו עליה.

העבר העולה בספר הוא בעיקר העבר של הילדות בשכונה של מהגרים שורדי שואה בראשית ימי המדינה, שברובם היו אנשים קשיי יום שנשאו את מכאוביהם חקוקים על זרועם.

בכתיבה נפלאה מציגה רות לורנד שתי דמויות נשיות צובטות לב, האם ובתה, ופורשת מסכת חיים ארוכה בצל טראומת השואה. המספרת, סוכנת נדל"ן שהיתה בעבר מורה לספרות, היא אשה מבוגרת עם נפש תמה אך עשירה, מעשית וחולמנית יחדיו, טיפוס של ג'ינס וטריקו, אנושית מאוד ורהוטה מאוד. הסיפור שהיא מגוללת אישי, אך הוא משקף את סיפורם של שורדי השואה, את החיים הקשים בארץ בשנותיה הראשונות – שתי משפחות חולקות דירה, חדר למשפחה – ואת סיפורו של הדור השני ( לסקירת הספר המלאה ע"י אתי  סרוסי)

מתוך ראיון עם פרופסור רות לורנד , מחברת הספר המרתק "  תחרה הונגרית"

רות לורנד, ילידת קפריסין, מאי 1948, היא פרופסור לפילוסופיה בחוג לפילוסופיה באוניברסיטת חיפה, המתמחה בפילוסופיה של האסתטיקה. היא גם מחברת של ספרי ספרות ושירה.

Ruth Lorand 

"החוויה האופיינית לבני הדור השני של ניצולי השואה היא תחושת הסוד הנורא שמעבר למסך כבד המכסה על עברם של המשפחות. נישואים קודמים, ילדים שמתו, ייסורים והשפלות נוראות, אלה ועוד מתקיימים באופן עמום ונרמז במסכת היחסים עם ההורים. שנים רבות לא דיברו על מוראות השואה בתוך המשפחות מתוך הרצון לגונן על הילדים ומתוך הקושי העצום לשוב ולשחזר את החוויות הקשות והאובדן הנורא. אבל אלה חלחלו למרות הכול לתוך יחסי ההורים והילדים וגרמו לשיתוק רגשי ולפחד סמוי ולא מובן מפני הבלתי ידוע. רבים מבני הדור השני מעידים על כך שהוריהם לא ידעו לאהוב אותם, והם עצמם לא העזו לשאול ולדרוש.  משהו מכל זה מתבטא גם במסעה של המספרת וביחסים שבינה ובני משפחתה. הרצון לפתוח דרכים חדשות ויחד עם זאת החשש לפגוע ולגעת בפצעים שלא הגלידו ולעורר את הכאב במלוא עצמתו, אלה מאפיינים גם את יחסיה עם האם, האב והאח. בני הדור השני אף אינם מדברים ביניהם ומתנכרים לכאורה לעבר של הוריהם, דבר היוצר מרחק רגשי גם בין המספרת לאחיה. כיום אנו עדים לסיפורים רבים שנכתבים או מסופרים בעל פה על ידי בני הדור השני, שגדלו שנים רבות בתוך המתח והשתיקה והחסך הרגשי."

מקור המידע