עידו אבן היה בן 14 כשנרצח. נער שובב, חד, חריף, חכם ועם הלב הכי הכי טוב.
ילד שצחק עם חצי חיוך שגם כשהיה שקט, תמיד שמע הכול, וידע להגיב במשפט שנון שהצחיק את כולם.
הוא אהב את החיים והיה פשוט ושמח.
הוא גדל בבארי, בן שני לרינת וחן, אח לאלון, תומר וניר.
אהב כדורגל וגם שיחק. מכבי תל אביב הייתה הקבוצה אותה אהד, והוא בעצמו שיחק בנבחרת "אשכול".
בבר המצווה הקיבוצית שלו הוא היה בעננים, מוקף חברים, אור, וביטחון.
בשבת ההיא, השביעי באוקטובר, התעורר עם משפחתו למלחמה. יחד ירדו לממ"ד, יחד ברחו מהאש שהמחבלים הציתו בביתם, יחד התחבאו. כשהעשן והחום הפכו לבלתי נסבלים, הם יצאו החוצה, הגדולים מגוננים על הקטנים.
וכשהמחבלים מצאו אותם, עידו, אביו, אמו ואחיו הגדול אלון (16), נרצחו כולם. בגופם הגנו על תומר (אז בן 12) וניר (אז בן , שני האחים הקטנים ששרדו.
ami
