מת הקצין הבריטי, שחצה את הקווים וסייע לצה"ל במלחמת העצמאות

ב–15 במאי 1948 עמד גבר גבה קומה על הר הכרמל וצפה באונייה של הנציב הבריטי מתרחקת אל האופק. "זה הרגע המאושר בחיי, החלום מתגשם", אמר. הגבר, מייק אמיר, אמור היה להיות בעצמו על סיפון האונייה לצד חבריו לצבא הבריטי, שעזבו את הארץ עם הכרזת המדינה. במקום זאת הוא בחר להישאר כאן. החודש מת בגיל 102, מותיר אחריו סיפור דרמטי, שנכנס לספרי ההיסטוריה.

הוא נולד ב–1923 בחוות כבשים באוסטרליה בשם ג'ון הווארד. במלחמת העולם השנייה שירת כקצין תותחנים בבורמה. אחרי המלחמה חזר לחווה, אבל שוב חיפש אקשן במחוזות רחוקים. הפעם מצא אותו בפלשתינה. הוא התגייס לצבא הבריטי והגיע לארץ ישראל ביוני 1947, כקצין מודיעין בירושלים, ערב קום המדינה. בתוך זמן קצר התרשם כי הבריטים עושים עוול ליהודים בארץ. גירוש מעפילי "אקסודוס" ביולי היה רגע מכונן בחייו. "הם היו חיים־מתים. להחזיר אותם, דווקא אותם, לאירופה? זה כאב לי מאוד והחלטתי שאני חייב לעזור", אמר בראיון לעיתונאי שלמה נקדימון, שחשף את סיפורו.

אמיר ניצל את תפקידו כקצין מודיעין ושם את ידיו על אוסף צילומי אוויר בריטיים של כפרים ערביים. "לקחתי את כל החבילה הזו", סיפר. היעד היה אגף הביטחון במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. את פניו קיבל חיים הרצוג, לימים הנשיא השישי של מדינת ישראל. כך החל הקשר האסור בין הקצין הבריטי ליהודים, במסגרתו התריע אמיר על פשיטות והדליף חומר סודי. "יכולתי להודיע שיש ביום כזה, בשעה כך וכך, פשיטה 'פתאומית'", סיפר.

ב–13 באפריל 1948 היה עד לאחד האירועים המדממים ביותר בהיסטוריה של הסכסוך הערבי־ישראלי — המתקפה על שיירת "הדסה" שעשתה את דרכה להר הצופים — שבה נרצחו 78 יהודים. את מפקד השיירה, זיזי רבינוביץ', חילץ אמיר תחת אש כבדה למקום מבטחים. "בתוך המשוריין יש חברים שלי, שמתו. אצל אחד מהם היה פנקס, שאסור שיפול לידי הערבים או האנגלים", אמר לו הפצוע. אמיר השיג את הפנקס והעבירו ל"הגנה".

אירוע נוסף ברזומה שלו היה משימה כמעט בלתי אפשרית. "אין לנו תותחים. יש אפשרות להביא לנו תותח?", שאלו אותו ב"הגנה". "הופתעתי", אמר, אך למרות זאת יצא לדרך. במחנה טירה, שם שכן בסיס בריטי, מצא את מבוקשו. "גייסתי במרמה משאית ושני חיילים אנגלים. פניתי למפקד המחנה, ואמרתי לו שיש לנו תותח שנפל לוואדי ואנחנו צריכים עוד תותח" סיפר. "קח מה שצריך", השיב לו המפקד. הברחת התותח היתה מסוכנת, שכן בדרך לכוחות "ההגנה" היה עליו לחלוף על פניו מחסומים בריטיים. אם היה נתפס היו צפויות לו "שנים רבות בבית הסוהר" כדבריו. הוא פגש את אנשי ההגנה במקום שבו שכן מלון "לב הכרמל", ומסר לידיהם את התותח. "הלב שלי דפק. לא האמנתי שאני יכול לעשות את זה", סיפר. נקדימון הסביר כי ה"נדוניה" שהביא עמו אמיר היתה תותח 25 ליטראות, ראשון מסוגו בצה"ל, יחד עם תותח בעל קליבר קטן יותר.

בהמשך אמיר פשט את מדי הצבא הבריטי וערק לצה"ל, שם שירת כקצין תותחנים והיה מראשוני החיל. הוא לחם מול הסורים ונגד המצרים. בעקבות חלקו בקרב מול מול הצבא המצרי הומלץ להעניק לו אות הצטיינות על כך ש"הראה קור רוח יוצא מן הכלל", על "פגיעות נפלאות" ועל "ירי שהיה מלאכה אמנותית". בנקודה זו היה ברור לו שיישאר בישראל. "פתאום היו לי מלא חברים. אמרתי — זה בשבילי. חיפשתי את זה כל החיים. אני רוצה להיות פה", אמר. הוא התגייר ונישא לשרה, שכלל לא ידעה על עברו. "הוא היה במדי צה"ל, בדרגת סרן. לא עלה על דעתי שהוא לא נולד יהודי. לא יודעת אם הייתי יוצאת איתו אם הייתי יודעת", היא אמרה לימים.

אמיר עסק בהמשך חייו בתיירות. סיפורו תועד בסרט של איל תבור, "מצפון של חייל אחד", ששודר ב"מבט שני" בערוץ 1. הוא הותיר אחריו את אשתו, בן, בת, נכדים ונינים.

 מקור המידע וקרדיט : עופר  אדרת

מקור מידע 2

מוזיאון הלוחם היהודי במלחמת העולם ה – 2