סדריק גרין שילם את המחיר הכבד מכל כדי להיות ישראלי- ספר חדש

גיש עמית, “סדריק”, הוצאת  הספרים , אלטנוילד, 145 עמ’

"סדריק מת. לפני שמונה שנים הוא היה תלמיד שלי". כך נפתח ספרו מוחץ הלב ומועך הנשמה של גיש עמית, מורה ומחנך, ספר שהוא קינה על סדריק גרין, אבל הרבה יותר מזה.

סדריק היה בן יחיד להורים פיליפינים – אב שגורש מהארץ כשסדריק היה בן שנה ואם שגידלה אותו לבדה, בעודה מתפרנסת בדוחק בעיקר מעבודות ניקיון, ושאחרי שעתיים של תחנונים מצידו נעתרה והסכימה לחתום על המסמך שיאפשר לו לשרת שירות קרבי. "ועוד באותו בוקר הלכו יחד לעורך דין, שגבה ממנה סכום שערורייתי כדי לאשר את חתימתה".

סדריק היה לחייל מצטיין, "ללוחם שאומר כן לכל משימה", ונפל בעזה עם פרוץ המלחמה הנוכחית. בן 23 היה במותו. "הגופה של סדריק נשארה שלמה", מספרת לעמית כמעט ביובש דניאלה, אלמנתו הצעירה מאוד של סדריק, בת למטפלת פיליפינית ופועל בניין רומני (עמית מביא גם את סיפור הרקע המסובך והמייאש שלה).

כמו בשיר ההוא של אביתר בנאי, גם סדריק גרין קיווה וחלם שיש לו סיכוי להינצל. הוא היה ילד טוב ש"הסתבך ברשת של טעויות נעורים ומצוקה" (עמית מפרט בהמשך את כל מה שקרה), אבל מעולם לא היה עבריין, ורצה להיות אדם נורמטיבי, יצרני ומועיל ולהיות שייך באמת למדינה הזאת.

"סדריק בחר להינצל", אומר עליו עמית המחנך שלו, "לא יהיה נכון לומר שהצבא הציל אותו". "סדריק החליט לטפס בחזרה אל האור", כותב עמית, "והצבא, שבאמצעותו קיווה להימלט מהישג ידם של האנשים הרעים, הסכים כאמור, אחרי מאבק ממושך, לקבל אותו". 

 עמית מתאר עולם שלם של קהילות שלמות של עובדים זרים ואנשים עקורים, שזרועות הבירוקרטיה והחוק מתעמרים בהם בשיטתיות

אנריקו, אביו של סדריק, גורש מהארץ כשבנו היה בן שנה. עמית לא עובר על כך לסדר היום, על אחת כמה וכמה כשאנריקו "מוזמן" להלוויית בנו אחרי 22 שנות גלות, ואז הרשויות מסרבות להעניק לו אזרחות בטענה ש"אינן מאמינות לו" שהוא אכן האב של החייל המת. זה נגמר בתושבות קבע, כשאנריקו הדומע אומר על קבר בנו בבית העלמין הצבאי: "אני שמח שאני יכול להישאר, להיות איתך גם כשאתה כבר בעולם הבא".

"איך אפשר לקבל את החיים במידה כה גדולה של השלמה עם הגורל ושל גדלות נפש?", משתאה עמית, וחוזר לחטא הקדמון של הגירוש. "אני מניח ששמו של סדריק אפילו לא עלה בכל השבועות שקדמו לגירוש. איש לא נתן עליו את הדעת, איש לא חשב על (…) פעוט שניחתה עליו לפתע פורענות שחוללה חורבן חשוך מרפא והרסה את ילדותו".

עמית מנהל כעת בית ספר לילדים חסרי מעמד (איזה תואר מצמרר), בעיקר מאריתריאה. בסוגריים מצמיתים הוא כותב כך: "(לפני כמה ימים, בשיעור בכיתה ה', שאלתי את הילדים מה החלומות שלהם, מה ירצו לעשות כשיגדלו. הם שתקו, אף אחד לא אמר שום דבר, הם הביטו בי זמן ממושך אך נעצו את עיניהם בחלל בלי לומר מילה. ציער אותי שאין להם חלומות, הכאיב לי שכוח הדמיון שלהם מוגבל כל כך, נדמה לי שבגיל הזה יש לילדים חלומות רבים)". אני מפציר בכם, שטוף דמעות חסרות שליטה, לקרוא את הספר הזה.

ספר חובה לכל ישראלי ולכל מי שלב אדם מפעם בחזהו. 

  מקור המידע וקרדיט: "סדריק": טרגדיה ישראלית עם ניצוץ של תקווה | מעריב (ירון פריד)

 ראו גם :

באמצע העשור הקודם לימד גיש עמית פילוסופיה בכיתה י' בבית הספר ביאליק-רוגוזין בדרום תל אביב. פעם בשבוע הוא ניסה לעורר עניין בתלמידים בשאלות של מוסר ואתיקה: ניסויים בבעלי חיים, הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, כמה חפים מפשע ראוי לצבא הישראלי לחסל כדי "לסכל" מחבל אחד בעזה – "סוגיה שכבר אז העסיקה חלקים מהציבור הישראלי והיום, בנסיבות המחרידות של המלחמה הנוכחית והזילות הבלתי נתפסת של חייהם של פלסטינים, הפכה לדוחקת הרבה יותר", הוא אומר.

בסוף אותה שנה פוטר עמית מביאליק-רוגוזין. מנהל בית הספר נימק את הפיטורים בהיעדר לויאליות למערכת; עמית מאמין שהסיבה האמיתית היתה התעקשותו לאפשר למורים להשמיע את קולם גם בנסיבות שלא מצאו חן בעיני "המערכת". סדריק גרין הצטרף למאות הפרצופים העלומים שעברו בכיתות שלו בשנים שעברו מאז. אבל ב-23 בינואר 2024 הוא זיהה בעיתון את פניו היפים וקרא שהתלמיד השקט שהרבה לנמנם בשיעורים הוא אחד מ-21 חיילי מילואים שנהרגו באסון קריסת המבנים במחנה אל מעאזי ברצועת עזה.

"ברגע הראשון הרגשתי תחושת פליאה עמוקה. העצב הגיע יותר מאוחר", אומר עמית. "פליאה על כך שסדריק, צעיר פיליפיני שהיה מקושר בעיני לעדינות ורוך, שהחברה הישראלית דחתה מעל פניה, דחקה אותו לשוליים כמו שדחקה כמעט את כל מי שלמד איתו בבית הספר – ולמרות זאת בחר להתגייס לגבעתי, עשה מילואים ונהרג במלחמה 

התקשורת הישראלית היללה את גבורתו של הצעיר שקיבל במהלך השירות הסדיר אות הצטיינות מאלוף פיקוד הדרום והקריב את חייו למען המדינה שלא ראתה בו חלק ממנה. אצל עמית התעורר דחף לגלות את הצדדים הפחות פוטוגניים בסיפורו של התלמיד לשעבר. בחודשים הבאים הוא נפגש עם הוריו של סדריק, עם אלמנתו, עם חבריו, עם המורים שלימדו אותו אחריו, עם מאמן האגרוף שלו ועם אנשים בקהילת המהגרים הפיליפינית. "יצאתי לדרך כמו שיוצאים לדרך, מתוך צורך נפשי, וככל שפגשתי יותר אנשים הבנתי שהסיפור של סדריק שהוצג בתקשורת, עם שירי ההלל רוויי הפאתוס שהוקדשו לו, הוא מוגבל וחוטא לאמת. רציתי לספר את סיפורו של סדריק אחרת".

לא בטוח שסדריק עצמו היה ער לאירוניה האכזרית, שבשביל להגשים את החלום להיות ישראלי על מלא הוא צריך לא רק ללבוש מדים – אלא גם למות בשדה הקרב. בהלווייתו הידהדה אמו את האירוניה הזאת. "למרות שהוא אזרח פיליפיני, הוא הקדיש את חייו למולדת היקרה ישראל", ספדה לו האם בהלוויה. "ב-7 באוקטובר הוא שם על הולד את החלום והשאיפות שלו והסכים לקריאת הצבא לבוא ולהילחם, ולהגן ולהציל חיים. כאם, זה קשה מאוד לחשוב שהבן שלי היה בקו האש. לא ישנתי, רק האזנתי לשירי הודיה. כששאלתי מה שלומו, טען שהוא בסדר גמור. שהוא אוכל, שאני לא צריכה לדאוג לו. סדריק היה כל עולמי בישראל. יש לו לב טוב ואמיץ. הוא תמיד היה ויהיה מלאך, גיבור אמיתי בשבילי".

בין שאר הדברים, עמית גילה שעל אף אופיו הנוח, בשלב מסוים בחייו, כנראה בשנה שבה לימד אותו פילוסופיה, סדריק הסתבך בפלילים ונפתחו לו תיקים במשטרה. "התברר לי שהוא עשה שליחויות בשירות סוחרי סמים בלילות, מה שמסביר גם את העייפות הגדולה בשיעורים. האנשים שפגשתי לאורך הדרך מתארים שוב ושוב ילד שמצא את עצמו בתוך רשת של מצוקות ואילוצים והבין ברגע מסוים שהוא חייב להשתחרר מהסבך שנקלע אליו, יצא לחלוטין מתוך העולם הזה ונאבק להתגייס לצבא. והוא נאבק הרבה, כי הצבא לא רצה אותו ושלח אותו הביתה כמה פעמים והוא התעקש. כך שעבורו הצבא היה גם דרך מילוט מחיים לא טובים שהוא רצה לעצור". בלי אזיקים

אימלדה, אמו של סדריק, הגיעה לארץ בתחילת שנות ה-90 כמטפלת סיעודית. חייה מאז, כותב עמית, עברו עליה "בסירת המשוטים המיטלטלת של ארעיותה, עוברת מישיש מזיל ריר אחד למשנהו, מגלגלת אותם, צפודים ושמוטי לסת, בכיסאות הגלגלים לאורכה ולרוחבה של העיר תחת השמש הקופחת". כאן היא הכירה את אנריקו מסליו גרין, פיליפיני שכמותה בא לישראל בגלל צורכי פרנסה, והרתה לו.

על פי החוק, הריון הוא עילה לשלילת היתר עבודה מעובדים זרים והוא מצדיק גירוש מיידי, כך שעצם קיומו של סדריק במציאות הישראלית היה עבירה. ובכל זאת, בספטמבר 2005 החליטה ממשלת ישראל להעניק מעמד אזרחי מוסדר לילדים של מהגרי עבודה בני עשר ויותר שנולדו בישראל "והתערו בחברה הישראלית ובתרבותה", תחילה במעמד של תושבי קבע ואחר כך כאזרחים. בהתאם לנוהלי משרד הפנים התקנה החדשה שידרגה גם את מצבה של האם שהפכה ממחוסרת זכויות לתושבת ארעית. "בדומה לתלמידי ביאליק-רוגוזין שהכרתי והוריהם, אחת לשלושה חודשים אימלדה נדרשה ללכת מחדש למשרד הפנים, לענות על שאלות, חלקן חסרות שחר וחלקן שערורייתיות, ולדבר על לבם של הפקידים כדי שיאריכו את היתר השהייה שלה", אומר עמית.

אביו של סדריק לא נהנה אפילו מהפריבילגיה המצומצמת הזאת. בטקס שהתקיים לזכרו של סדריק ביום ה-40 למותו בקהילה הנוצרית "מלכות האלוהים" בדרום תל אביב, הוא תיאר לעמית את הפרידה הכפויה מבנו. "עמדנו בחצר ועישנו סיגריה. ואז הוא סיפר לי שכאשר סדריק היה בן שנה ושלושה חודשים הוא לקח אותו בוקר אחד לגן, ובכניסה, ממש ליד השער, עצרו אותו שני שוטרים מרשות ההגירה". השוטרים ביקשו לאזוק את ידיו של אנריקו, אבל הוא לא הסכים. "ומסיבה כלשהי", כותב עמית, "אולי גחמה פתאומית של רוך, הם החליטו לוותר על האזיקים והניחו לאנריקו להכניס את בנו לגן".

אנריקו נכלא וגורש לפיליפינים. "הם היו בקשר בזום, וסדריק גם נסע פעמיים לבקר אותו בפיליפינים, אבל מאז הגירוש של האב הוא נותר לבדו עם אמו", אומר עמית. "רק לאחר מותו של סדריק אנריקו חזר בפעם הראשונה לארץ. הוא תיאר בפני את הטלפון שקיבל משגרירות ישראל בפיליפינים. התקשרו לבשר לו על מות בנו והציעו לו לטוס ללוויה והוא אומר, 'לרגע לא הבנתי, הרי אתם גירשתם אותי, למה אתם רוצים שאני אחזור?' הוא לא הבין שמזמינים אותו לישראל בגלל שבנו נהרג בעזה יום קודם לכן".

מקור וקרדיט:סדריק גרין שילם את המחיר הכבד מכל כדי להיות ישראלי. ספר חדש … (רונן טל ) .

t