קרא וסיכם : עמי סלנט , עורך האתר

סיימתי לקרוא את ספרו  המרתק של דרור משעני " התמונה הקטנה -יומן לא הירואי " אחד מיומני המלחמה הטובים  יותר שקראתי אי פעם . סיכמתי כמה קטעים מעניינים מתוך יומן המלחמה המרתק שלו .  הקטעים על תחנת המשטרה בשדרות הם המרתקים ביותר ( ראו בהמשך)

המלחמה תפסה את דרור משעני בטולוז. הוא השתתף בפסטיבל ספרות מתח שהתקיים שם, ובשבת 7 באוקטובר היה אמור להיות בפגישות עם קוראים. אלא שמוקדם בבוקר, עוד לפני שיצא לריצה, קיבל סמס מאשתו: "בלגן רציני כאן". תחילה חשב ששוב מכונת הכביסה התקלקלה והציפה את הבית. לקח לו, כמו לרבים מאיתנו, כמה שעות טובות להבין את ממדי האסון. תחושת הבטן כבר הייתה אצלו זמן רב: המלחמה הגדולה החלה, מילמל לעצמו.

דרור משעני — סופר, מתרגם, עורך, חוקר ספרות וראש התוכנית לכתיבה יוצרת באוניברסיטת תל-אביב — החל לכתוב יומן. הוא מתאר בזמן הווה את מה שעובר עליו בשבועות האלה, את מה שהמלחמה עושה לו, למשפחה שלו, לחברה הישראלית. היוזמה באה מעורך שבועון שוויצרי, שהציע לו לכתוב יומן ולפרסמו בסוף 2023. משעני המשיך לכתוב את היומן עד אפריל 2024, ופירסם אותו כספר בגרמנית. והוא ראה  אור בעברית בסוף 2024 , "התמונה הקטנה: יומן לא-הרואי" (הוצאת אחוזת בית).

רעייתו הפולניה הנוצרייה, מרתה

בעיצומה של המלחמה , ההורים של רעייתו מרתה , פולנים המתגוררים באנגליה מציעים לקנות למרתה ולילדים כרטיסי טיסה לאנגליה. אביה של מרתה , מארק , אף פעם לא אהב את העובדה שהם החליטו לפני יותר מעשר שנים לעזוב את קיימברידג' ולחיות בישראל . מרתה מסרבת , היא מעדיפה להישאר בישראל .  מרתה עובדת  ביד ושם , חוקרת טרנספורטים  של יהודים למחנות ההשמדה בזמן המלחמה. היא מכירה טראומות של מלחמה, אבל היא מאד נאמנה לישראל. היא לא יהודייה , לא גדלה ולא התחנכה כאן , אבל בהיותה חוקרת שואה  היא קשורה כבר נפשית לישראל ( עמוד 22) .

ממשלת פולין שלחה בתחילת המלחמה מטוס צבאי לחץ מכאן את אזרחיה וכמה מהחברות שלה עלו עליו , אבל מרתה  נשארת בארץ למרות שמדינת ישראל לא מכירה ביהדותם  של ילדיה כי אימם נוצרייה , אבל הילדים שלה ושל דרור משעני מרגישים יהודים וישראלים לגמרי ( עמוד41).

נראה שבתו – אמה פולנייה נוצרייה שהיגרה לישראל בעקבותיו, ומתפרנסת כיום מתיעוד של עדויות ביד־ושם – מגלה הכי הרבה סימנים של חרדה מפני המתרחש. היא גם מתחבטת בעניין זהותה. "אני יהודייה?" היא שואלת אותו והוא נאלץ להסביר לה, בעצם להודות, ש – לא. לא לפי ההלכה. אז לפי מי כן? "לפי היטלר", הוא שולף את התשובה המרה, הנכונה. תשובה שמבהירה לנו שגם הוא מתמודד עם מחשבות קשות על האנטישמיות, אז וכיום.                          

שתיקת הסטודנטים באוניברסיטה

באוניברסיטת תל אביב , בה מלמד דרור משעני בחוג לספרות,  יש גיוס כללי, והוא עורך שיחות זום עם הסטודנטים שלו במטרה לעודד אותם . הסטודנטים שלו לומדים במסלול הכתיבה בחוג לספרות.

בערב, במפגש הזום עם הסטודנטים, אף אחד מהם לא מדבר ." הסטודנטים הדעתנים, שאוהבים בדרך כלל להשמיע את קולם , להתווכח  , שותקים. הם מצפים ממך לומר להם משהו " ( עמוד 33) .

הוא לא יודע מה לומר להם , אז הוא מחליט לקרוא ביחד איתם קטעים מתוך ספר של נטליה גינצברג ששלף מספרייתו. היא מספרת בו על גבורת האנשים במלחמת העלם השנייה , החוויות שלהם נוכח הבתים שהפכו לעיי חרבות .

הסטודנטים דוממים , אולי נבוכים , כי בזמן הקריאה דרור משעני בוכה בפעם הראשונה מאז חזרתו ארצה בשבת ( עמוד 33).   

 המתחים של ימי המלחמה משפיעים גם על דרור משעני ומתבטאים גם מהעישון שיצא לגמרי משליטה אצלו .

גבורת כיתת הכוננות של  מושב עין הבשור

אחרי שבועיים הוא יוצא עם קבוצת סטודנטים ומרצים מהאוניברסיטה לסייע בעבודות חקלאיות  למושב  עין הבשור, באזור העוטף.

א' החקלאי שהם מתנדבים לעבוד אצלו בחקלאות , מספר על הנס שאירע במושב בשבת .

" דרך השדות שאתם עומדים בהם , הוא אומר , ניסו  מחבלי החמאס לפרוץ  למושב, חברי כיתת הכוננות , שישה במספר ( הוא היה אחד מהם) , נלחמו  בגבורה על גדרות היישוב עם אקדחים ושני רובים ארוכי קנה. אחרי שעה של לחימה הם הצליחו בעצמם להדוף את המחבלים" ( עמוד 59).. רק בערב, אחרי שעות של התבצרות  , הצבא מגיע לחלץ את התושבים .  משאיר אחריו כמה עשרות גברים , חקלאים , שלא הסכימו לנטוש את השדות .

כותב דרור משעני ביומן : " אנחנו  קוטפים חסה . עורפים את הצוואר הלח בסכין חדה. הקצב שלנו רחוק ממהירות העבודה של הפועלים התאילנדים. ראשי החסה שלא ייקטפו היום , יירקבו , למעט  בדיחה או שתיים על כישורי הקטיף של האקדמאים , אנחנו עובדים בשתיקה , ברצינות, בתחושת שליחות.  בשדות אין מקלט וגם שום מקום אחר להתחבא בו , אבל אף אחד לא שואל מה עלינו לעשות אם יישמעו אזעקות ( רעייתי מרתה הזכירה לי לפני שיצאתי : תשכב על החול , תכסה את הראש בידיים) . הסיבה שהמלחמה מורגשת כאן פחות מאשר בתל אביב , למרות הדי הפיצוצים הקרובים מעזה , היא שבזמן העבודה אנחנו לא מתעדכנים בחדשות במכשירי הטלפון" ( עמוד 60 ).

תחנת המשטרה בשדרות

חלק מהיומן  המרתק של דרור משעני מוקדש  לסיפורה של  תחנת המשטרה בשדרות , הוא עורך תחקיר מקיף על גבורתם של השוטרים בתחנה, ביום שבת בבוקר היו בה פחות מעשרה שוטרים, הם הותקפו על ידי יחידה של עשרות אנשי חמאס, חמושים במטולי אר-פי-ג'י ובנשק אוטומטי . הקרב בין המחבלים לשוטרים , שהיו חמושים באקדחים עם שתי מחסניות , נמשך יותר מעשרים וארבע  שעות והסתיים בכיבוש  התחנה ( עמוד 32) .. במסגרת התחקיר הוא נפגש עם הניצולים הבודדים וגם עם משפחות השוטרים שנרצחו בקרב.

 בבוקר חורפי דרור משעני נוסע על האופנוע שלו  לראשון לציון , לשכונה חדשה אשר עדיין לא מאוכלסת . 

"הבניינים הלא גמורים נראים כמו שלדים בעיר נטושה , דיסטופיה. "

בקומה ה17 באחד המגדלים הריקים בשכונה מקבלת את פניו  א' ( איילת ) , בת הזוג של השוטר מתחנת שדרות שסיפורו נגע לליבו במיוחד,: מאיר אברג'יל .

יום למחרת 7 באוקטובר א' פונתה  משדרות והוצע לה להתגורר באופן זמני במגדל בראשון לציון , שרוב הדירות בו עדיין לא מאוכלסות. על השולחן  בסלון, שהיא קיבלה מעמותות  שמסייעות  למפונים,  יש קערות עם פיצוחים  ועוגיות. במשך שעות ארוכות היא מספרת לדרור משעני על השוטר מאיר. על הפגישה שלהם . הם הכירו  כשהיא הייתה עובדת סוציאלית והוא חוקר נוער במשטרה. . בשביל שניהם זה היה פרק ב'. מספרת על הנסיעות הרבות לחו"ל . בכל הזדמנות שהייתה להם נסעו מכאן .

"כשהיא מדברת על מאיר אברג'יל  , היא נעצרה מדי פעם ובוכה. הוא היה בן 55 , נולד בשדרות וחי בה  כל חייו . "  אתה לא מבין מה זה  היה להסתובב אתו בשדרות . כל בן אדם הוא מכיר , כולם עוצרים אותו , רוצים להגיד לו מילה , לבקש ממנו משהו"  להגיד לו תודה" . שריף  , למה תודה? "  כי מאיר  היה השוטר הטוב , קצת כמו הבלש שלך , אברהם . הוא הצטרף למשטרה כדי לעזור לאנשים . הוא יכול היה להתקדם , להפוך לחוקר ביחידה יוקרתית – זמן מה אכן שירת במחלק רצח- אבל רצה לעבוד עם בני נוער . המטרה שלו הייתה לשקם , לא להרשיע" ,

"לפני כמה חודשים אובחן אצל מאיר סרטן . לא סופני . לא סרטן  שאי-אפשר לנצח – אבל הטיפולים והתרופות החלישו אותו . הוא ניסה להסתיר את ההיחלשות – אפילו מא' בת זוגו  הוא הסתיר את הביקורים אצל הרופאים – ניסה לתפקד כרגיל , שאף אחד במשטרה לא יראה שהוא חולה . לא תמיד הצליח . כשנסעו ביחד לטייל עם חברים הוא התקשה בהליכה ונשאר מאחור, מתנשם. בטיול משותף של שוטרים לאילת הוא קפץ עם כולם מסירה בלב ים , וכמעט טבע . חבריו  חילצו אותו מהמים ברגע האחרון. רק בשבוע שלפני  7 אוקטובר הרשה לעצמו לקחת כמה ימי מחלה ונשאר בבית בשדרות".

" בבוקר  7 באוקטובר , כשהגיעו הודעות הווטסאפ הראשונות שדיווחו כי תחנת המשטרה בשדרות מותקפת, הוא נכנס לאוטו ונסע לשם . א' , בת זוגו ,  ביקשה ממנו שיישאר איתה במקלט. הם רבו . " אתה חלש ואסור לך לנסוע לשם, התחננה, הישאר איתי. אני מפחדת להישאר פה בלעדיך. הוא התעקש . כשהיה במכונית צלצל  לבתו, לוודא שהיא בממ"ד. בדרך הגיעה הודעת  וואטסאפ נוספת שביקשה מהשוטרים לא להגיע לתחנת המשטרה המותקפת  בשדרות , אבל מאיר החליט להמשיך בדרכו. הוא נורה לפני שהספיק לצאת מהמכונית , מאש המחבלים שכבר היו באזור תחנת המשטרה וירו בנשק אוטומטי על כל מי שניסה להתקרב אליה. הוא מת במקום, אבל גופתו נשארה במכונית במשך שעות , כל זמן  שהקרב על תחנת המשטרה בשדרות נמשך" ( עמודים 114-115).

כפי שהוא כותב בספר המרתק דרור משעני המשיך לערוך תחקירים על תחנת המשטרה בשדרות  . עורך שיחות תחקיר עם  השוטרים המעטים בשדרות ששרדו את הקרב . מראיין את  קצין המודיעין של תחנת המשטרה בשדרות . הוא נפצע בקרב על תחנת המשטרה בשדרות  .

הוא מספר לו כי המחבלים שתקפו את התחנה הכירו היטב את תחנת המשטרה בשדרות כי היו  בעבר בקשר עם השטרים .  הם הועסקו באזור , גם בשדרות , בענף הבנייה , בשיפוצים , בחקלאות. אלפים נכנסו בכל בוקר מעזה לעבוד ביישובים ישראליים . כך הם אספו מידע על  האתרים שהותקפו. העובדה שהמחבלים עבדו בישראל מסופרת ע"י קצין המודיעין של תחנת המשטרה בשדרות כהוכחה לכפיות הטובה שלהם , לבוגדנותם. נתנו להם פרנסה. סיפר קצין המודיעין של תחנת שדרות : " הלכנו למטבח להביא להם כוס מים כשביקשו ,ובזמן הזה הם ריגלו אחרינו , תכננו את  ההתקפה " ..

"אתה חושב שחלק  מהמחבלים שתקפו את תחנת המשטרה בשדרות בשבת בבוקר ביקרו בה לפני כן " ?

אין לו ספק , ענה קצין המודיעין של המשטרה.  הם נכנסו לתחנת המשטרה למטרות ריגול באמתלה להגיש תלונה על התעללות כביכול מצד קבלן שהעסיק אותם.  הם ישבו בתחנה כמה שעות , חיכו בתור להגיש תלונה , הסתובבו במסדרונות , הסתכלו, אולי ערכו רשימות, הם הכירו מצוין את המקומות שהגיעו אליהם. לא רק פה, גם ביישובים בהם עבדו. (עמודים 128-129 ) .