38  ילדים עד גיל 17 נרצחו ב-7 באוקטובר בבתיהם. הקטנה שבהם תינוקת בת 9 חודשים. הם נרצחו באכזריות, חלקם עברו התעללות, חלקם נשרפו בעודם חיים.
אחת מהנרצחים, ילדה בת 9 שהספיקה להתקשר למשטרה כשהמחבלים חדרו, ובהקלטה שומעים אותה מתחננת למחבל שיעזוב אותה, היא רק ילדה ויש לה מחר בית ספר. גם היא נרצחה ואת שרידי גופתה השרופה מצאו אחר כך.

מקור וקרדיט: Yoseph Haddad

נרצחו 13 ילדים מגיל 12 ומטה, בהם שתי תינוקות בנות פחות משנה ופעוט (מילה כהן בת 9 חודשים ונעאמה אבו ראשד בת יום). בנוסף נרצחו 31 נערים מגיל 13 ועד גיל 18 (כולל בני 18 לפני צבא).

מקור 

להלן שמות וגילאי הנרצחים הצעירים. שני ילדי משפחת ביבס נחשבים חטופים חיים ואינם כלולים כאן (קישור)

ראו גם :

שירה חצרוני מקיבוץ בארי נותרה לבדה

ראו גם : 

אם לא תהיו בשקט, כולנו נמות

ראו גם:

ברגעיהם האחרונים החליטו להתחבק כולם יחד ולהיפרד מהעולם כמקשה אחת

הסיפור הטרגי של בני משפחת קוּץ הוא סיפורם של בני משפחה יוצאת דופן שגם במותם לא נפרדו. אבי המשפחה אביב (54), אם המשפחה ליבנת (49) ושלושת ילדיהם רתם (19), יונתן (16) ויפתח (14) נרצחו בביתם שבקיבוץ כפר עזה, וברגעיהם האחרונים החליטו להתחבק כולם יחד ולהיפרד מהעולם כמקשה אחת, משאירים מאחוריהם משפחה מורחבת, שעד היום מנסה להבין את גודל האסון שנפל עליהם.

"את רוב שנותיי כאדם בוגר עשיתי בקיבוץ כפר עזה", מספר בני קוץ, אביו של אביב. "נולדו לנו כאן שלושה ילדים, ואביב הוא הבכור. משפחה קיבוצניקית מצויה". תושבים רבים מהעוטף נוהגים לקרוא לחיים בסביבה "95% גן עדן ו-5% גיהינום", אבל בני לא הרגיש כך לאורך זמן. "היו טפטופים, כמו שקוראים לזה, וכבר היו פעמים שהיינו צריכים לדאוג להתפנות כדי שילדי הקיבוץ לא ייפגעו פיזית או נפשית. ברמה הביטחונית, לא היה פה אידיאלי".

עדת הראייה שזיהתה את בני משפחת קוץ סיפרה למשפחה המורחבת שמצאה את גופותיהם מחובקות זו עם זו, וכי אביב, אבי המשפחה, אסף את כל משפחתו יחד אליו.

"אנחנו מניחים שהם לא הספיקו להתגונן, כך שאביב הבין שהדבר הנכון לעשות הוא לאסוף את כולם ולחבק אותם. המשפחה שלנו מאוד משפחתית, מאוד חמה ומאוד אוהבת, עם יחסים מאוד הדוקים בין ההורים ובין הילדים, ובינם לבין עצמם. לא היה מפליא שבסיטואציה האחרונה בחיים שלהם בחר אביב לאסוף אותם אליו", מספר בני.

מקור 

ראו גם: 

הילדים שנרצחו בפינת האוכל של פסי בקיבוץ בארי 

באותו סוף שבוע, פסי כהן אירחה אצלה בבית את אחותה חנה, יצחק בעלה ובנם טל. בשבת, בשעה 12:56, המחבלים פרצו פנימה. הם רצחו את יצחק ופצעו את טל, אחר כך הושיבו את חנה ופסי סביב שולחן האוכל וחוליות מחבלים נוספות גררו לתוך הבית עוד משפחות.

מהבית הצמוד הם הביאו את איילוס ואת התאומים בני ה-12, ליאל וינאי, שגדלים אצלה. מהבית שממול, את חווה בן עמי, משורת הבתים הסמוכה את זאב וזהבה הקר, אחרונים את עדי והדס עם יסמין וטל.

"כל הנוכחים ישבו סביב שולחן בפינת האוכל של פסי, אנחנו מוקפים, אבל המחבלים גם כל הזמן נכנסים ויוצאים", סיפרה הדס. "בשלב הזה הם מאוד שאננים, הם מאוד בטוחים בעצמם, אני גם רואה שהם לבושים כמו חיילים לגמרי, חוץ מאשר המתורגמן. הוא היה לבוש אחרת".

בארבע אחר הצהריים הגיעו הכוחות. "לא עוברות חמש או עשר דקות מהרגע שהם מגיעים, והתחיל מטח יריות. טירוף, כולנו השתטחנו על הרצפה", אמרה יסמין. הדס סיפרה: "ברור לי שהתפקיד שלנו הוא להיות חומה אנושית, בין הכוחות שלנו שמגיעים ובינם".

"עדי ואני מתכווצים, מתכווצים ונכנסים למצב של כפיות", היא המשיכה. "כשאני מאחוריו, מחבקת אותו". מחוץ לבית מתחולל כאוס כשחלק מבני הערובה רצים או משתטחים על הרצפה.  "כדורים נכנסים לבית בכל דרך אפשרית, ופתאום משהו כבד – מרגמה". סיפרה יסמין.

הרגעים הבאים נחרתו בזיכרון של הדס. "אני שומעת את הילדים קוראים: 'הצילו! הצילו, בבקשה, הצילו!' לא אשכח בחיים את הצעקות של הילדים. איך שהם זועקים לעזרה. ומטחים, שוב, מטחי. ירי משני הכיוונים".

מקור 

מקור