כמה  דברים שלא ידעתם על מיה גורן ז"ל

מיה גורן הייתה אישה של חינוך. סיפרו פעם שכבר כשהביאו אותה לגן בגיל 5 היא הייתה מעודדת את הילדים שבכו שם במקום לבכות בעצמה. כך שמשם הדרך להיות רשג"דית בצופים, מפקדת גדנ"ע, ללמוד חינוך בסמינר הקיבוצים ולעבוד כמטפלת וגננת בניר עוז הייתה ברורה.

למפגשים המשפחתיים איתה בחגים וימי הולדת, היה דפוס חוזר. רוב הזמן כולם יושבים, והיא מתרוצצת כדי לדאוג שלאף אחד לא חסר כלום, לסדר, לשטוף כלים. אבא שלי בשלב מסוים היה עוקץ אותה ואומר לה לבוא ולשבת איתנו, ורק אז היא הייתה חוזרת לשבת. אבל לא להרבה זמן.

גם דרך ההודעות שהייתה שולחת בקבוצה המשפחתית המורחבת כמעט כל סופשבוע , כדי לשאול מה שלומנו ולספר מה שלומה, שלום אבנר והילדים, היה אפשר ללמוד על כמה ששמירה על הקשר עם המשפחה כל כך חשובה לה. זו אחת מסוג ההודעות האלה שהיא שלחה:

ב-7.10, ב-8:02, היא התקשרה אליי. זה קרה כשהיא הייתה לגמרי לבדה בניר עוז, המקום הכי לא מוגן באותו יום במדינת ישראל, ואני בכלל בגן יבנה. בשלוש דקות של שיחת טלפון, כל מה שהיא עשתה זה לשאול אם אני שומר על עצמי ואם אני מוגן, ולוודא שוב ושוב שאני בשום אופן לא נוסע לשדרות.

וזו מי שהיא. אישה שדואגת לכולם, חושבת על כולם, אכפת לה מכולם. וכולנו צריכים ללכת בדרך הזו שלה. לדאוג להיות שם בשביל אלו שכבר 293 ימים לא יכולים להשמיע קול, שנשכחים שם בשבי ע"י המדינה שהייתה אמורה להגן עליהם ועליה, עד שהם יהיו כאן. כדי שיהיה להם סוף טוב באמת, לא כמו שלה.

 מקור