ami
דוד אלעזר, המכונה דדו, נולד היום לפני 98 שנים. מתפקידו כרמטכ"ל התפטר ב-1974 לאחר המלצות ועדת אגרנט. הוא טען כי נגרם לו עוול, בעיקר על רקע העובדה כי הוועדה לא המליצה על סנקציות כלשהן נגד הדרג המדיני, וכי לא נלקח בחשבון תפקודו במהלך המלחמה. מספר שנים לאחר מלחמת יום הכיפורים שיבחה אותו גולדה מאיר ואת הדרך שבה ניהל את המלחמה, וטענה: "דדו הציל את עם ישראל".
"נולדתי באוגוסט 1925 ביוגוסלביה בעיר סריבו אבי היה סוחר אמיד. אמי מתה בהיותי בן 6 וחצי.
מאז נדדתי עם אבי והתישבנו בעיר זגרב שם למדתי בגמנסיה ראלית.
ב 1939 פרצה מלחמת העולם השניה והפלישה הגרמנית ליוגוסלביה היתה רק שאלה של ימים."
מקור :, דדו: 48 שנה ועוד 20 יום: כרך ראשון: ארבעים ושמונה שנה 1925–1973
חנוך ברטוב
לספר המלא באדיבות פרוייקט בן-יהודה (קישור)
איך הוליכה אותו דרכו לארץ ישראל?
צריך לראות את פני הדברים באמצע שנות השלושים, בימים שאותם ילדים היו על סף הנערוּת. ברית הסלאווים הדרומיים הייתה גדושת מתחים פנימיים, ובכמה מישורים: אפילו הלשון הסרבו-קרואטית נכתבה באותיות רומיות בקרואטיה ובאותיות קיריליות בחבלי סרביה ובוסניה. בבוסניה היה מיעוט מוסלמי גדול, שלא שכח את גדולתו תחת השלטון התורכי, ודווקא בקרבו רחשה שנאת היהודים. המגמות הבדלניות של הקרואטים פעלו נגד התגבשותה של המדינה החדשה על בסיס יציב, והמלך אלכסנדר השְליט על המדינה משטר דיקטטורי נוקשה. הוא נרצח ב-1934, ובשם בנו פטר הוקמה ממשלת עוצרים, שנטתה יותר ויותר לעבר גרמניה הנאצית.
זו ההוויה שהקיפה את הקהילה היהודית של סרייבו כפי שמשחזרים אותה בני גילו של דדו. הייתה זו קהילה מלוכדת מאוד, והשפעתם של מנהיגי הציונים בה הלכה וגברה. היו בעיר שני בנקים יהודיים – “מלאכה”, בראשותו של מאסטרו, ו“גאולה” בראשותו של מיכאל לוי. בבתים הירבו לדון באפשרויות העלייה, אך התלות בעסקים קשרה את הבריות למקומן. באותה תקופה ביקר אביו של דדו בארץ לרגל עסקיו, וכאשר החריף המצב, סמוך להקמת ממשלת12 צווטקוביץ'-מאצ’ק וראשית החקיקה האנטישמית המפורשת, התנהלו שיחות ארוכות (בלאדינו, כדי שהילדים לא יבינו) בין האבות, פינצי ואלעזר, בשאלת שליחתם של הילדים לארץ ישראל.
אז כבר היו הם חברים בתנועת “השומר הצעיר” בעיר. מספרת אסתר, אף היא מאותה חבורה, כי היו אומנם תנועות נוער נוספות, כ“תכלת לבן”, אבל התנועה שלהם הייתה “השומר הצעיר”, שמנתה 250 נערים ונערות, בהם שלושה אשכנזים בלבד. הייתה אומנם איזו קרבה אל השמאל, ואחד החברים זוכו הפגנות ומאסרים – אך בעיני הנערים “היה השומר הצעיר משהו קשור עם פלשתינה, ופלשתינה עם יהדות.” המדריכים היו אחיהם הבוגרים של החניכים, ואילו בין ההורים היו קשרי משפחה, או ידידות שראשיתה בימי נעוריהם שלהם, במלחמת העולם הראשונה.
אנחנו עומדים בסוף שנות השלושים. דדו לומד בגימנסיה הריאלית הראשונה בזגרב והוא חבר קן “השומר הצעיר” שם. מספר חיים בר-לב: "בזגרב היו ‘תכלת לבן’ ו’השומר הצעיר‘, שהייתה התנועה היותר גדולה. ואנחנו – אחותי, אחי ואני – היינו ב’השומר הצעיר’, כי ההורים היו ציונים. לתנועה זו הגענו, בעיקר, משום שהייתה תנועה מגשימה.
יום אחד הופיע דדו לגדוד שלנו. היו בו בסך הכול שני ספרדים – כל האחרים היו אשכנזים…" הפעילות התנועתית כללה “המון שיחות נפש והתפלספויות, ולמרות שהיינו רק בני אחת-עשרה עד שלוש-עשרה, היו שיחות לאין סוף בנושאים שהעסיקו אז את התנועה – ציונות, מרקסיזם, עניינים שבינו לבינה, סובלימציה וכל הדברים האלה. אני לא זוכר, שהעסיקה אותנו הפוליטיקה הפנימית של יוגוסלביה. בגדוד שלנו היה דדו בין אלה, שהביעו נכונות להגשמה.”
איך נהפכה אותה “נכונות” למעשה?
החרדה מפני הבאות הייתה בחלל האוויר, ויציאה איטית החלה כבר במחצית שנות השלושים. אחותו הגדולה של חיים בר-לב נשלחה על ידי אביה לארץ ב-1938 מיד בגמר לימודיה. את חיים שלח האב למקווה ישראל ב-1939, בגמר “המאטורה הקטנה” (ארבע שנות לימוד בבית הספר היהודי וארבע שנים ראשונות בגימנסיה). כך נהגו הורים לא מעטים.
ואז קמה ממשלה חדשה והנהיגה “נומרוס קלאוזוס” בבתי הספר. כל הילדים היהודים, להוציא אחוז קבוע, גורשו מן הגימנסיות הכלליות. במקביל לכך נתקבלה אז בברית הקהילות היהודיות של יוגוסלביה הודעה מטעם עליית הנוער, כי הוקצו לנוער היהודי באותה מדינה 27 סרטיפיקאטים (היתרי עלייה מטעם ממשלת המנדט הבריטי). הידיעה הופצה בכל הקהילות, ובתוכן הגיעה גם לסרייבו. בוגרי קן “השומר הצעיר” עשו פרסום לדבר והחלו להתארגן לעלייה. אלא שהמימון צריך היה לבוא מן המשפחות עצמן, וההוצאה לסרטיפיקט אחד, אמרו האמהות, הייתה “כמו שעולה הכנת בת לחתונה” – שלושים ושישה אלף דינארים לנער, וזה בשעה ששכרה החודשי של פועלת מומחית לא עלה על 600 דינארים. בסרייבו התארגנו שנים-עשר ילדים, ויתר החמישה-עשר היו מבלגרד, נובי-סאד, זגרב ועוד. לא כולם היו בעלי אמצעים, ועל האמידים הוטל לשאת גם בהוצאות הנסיעה של בני העניים, וכן סייעה להם בסתר “לוגָ’ה ברית” (בני ברית).
בין הילדים העולים היה גם דדו. את לימודיו בגימנסיה הפסיק ועבר לבית ספר מקצועי, להכשיר עצמו לעלייה. לאביו, שהיה אז בשירות מילואים כתב: “במדינה שאתה טוב מספיק לשרת בצבאה, ואני אינני מספיק טוב להתקבל בה לבית ספר תיכון – אין לי מה לעשות עוד.”
מוסקו הצטרף אל “השומר הצעיר” ערב הנסיעה, והוא זוכר את השיחות על הבלתי-נודע שלעברו הם נוסעים. אותו ריגשה ביותר המחשבה, ש“אנחנו נהיה בלי הורים.” ואילו דדו אמר: “זה לא נורא.” אביו התקשר כבר אז, כך נראה, אל אישה שנייה שדדו לא חיבבהּ, וכאשר ניסה חברו לדובבו – מילא דדו פיו מים ובזה נסגר הנושא.
הנערים בעלי הסרטיפיקאטים של עליית הנוער – ונוספו עוד נערים ונערות מבולגריה ומרומניה – יצאו לדרכם בשתי קבוצות, לאחר ציפייה מתוחה וממושכת לוויזת מעבר תורכית. דדו יצא בקבוצה הראשונה, בסוף 1940, חודשים אחדים אחרי יום הולדתו החמישה-עשר. הנסיעה הייתה ברכבת, דרך בולגריה, תורכיה, סוריה והלבנון. למרות הסרטיפיקט של עליית הנוער, הוא וחבריו הועברו למחנה המעצר לעולים בלתי לגליים שהוקם זה מקרוב בעתלית, ושם הוחזק עד מארס 1941.
ספק אם כך ראה את המעבר מן העולם שהשאיר מאחוריו אל החיים החדשים, שציירו לעצמם בקני “השומר הצעיר”. גם לא יכול היה לשער כמה אכזרי וסופי יהיה הניתוק מן העבר, שאומנם ספק אם היה קשור אליו בחוטים רבים. באפריל פלשו הגרמנים ליוגוסלביה, ועד סוף 1942 נסתיים שילוחם של 14 אלף יהודי בוסניה למחנות ההשמדה. מכל הקהילה השורשית הזאת (בתוך זה יותר מעשרת אלפי היהודים של סרייבו) לא שרדו אלא כאלפיים.
כך היה גם בזגרב. לחיים בר-לב הכין “הגדוד” לקראת עלייתו מתנה – אלבום עם תמונות כל ארבעים חברי ה“גדוד” – ובצד כל תמונה – תלתל. את האלבום נתנו לידו בתחנת הרכבת, כלומר היה עליו לשאתו בידיו, או בתיק היד. כשקרבה הרכבת לגבול האיטלקי, התמלא חשש – ואולי בושה – מפני תגובת אנשי המכס למראה התמונות עם התלתלים… הוא “שכח” את האלבום ברכבת, וירד בלעדיו. ההיפרדות הזאת מן השי הסנטימנטלי של חבריו מקבלת ממד טראגי רק בראייה לאחור. מכל הארבעים שבאלבום שרדו בתום המלחמה ארבעה בלבד, בהם השלושה שהספיקו לעלות לארץ: חיים, דדו וחברה נוספת – רות פלסנר. מן הנשארים ביוגוסלביה נותרה בחיים רק אחת.
אף כי אז לא צפה את חורבנו של העולם שאותו עזב – נותק הקשר הפיסי עם ארץ המוצא מהר מאוד. בצאתו את מחנה עתלית, בפברואר, הצטרף דדו אל הקבוצה השנייה שיצאה לארץ אחריו, אבל הגיעה ישר לקיבוץ היעד, לשער-העמקים. את המפגש הראשון עם אקלים שונה, חֶברָה אחרת, אורח חיים לא מוכר – כל מה שהוא היפוכה של הקהילה העתיקה, הפטריארכלית והשמרנית של סרייבו – אפשר לראות באופנים שונים. רדאי (ראדו), ממייסדי שער-העמקים ומדריכה הראשון של חברת הנוער, זוכר את חוויית הקבלה הראשונה. יומיים-שלושה לאחר הצטרפותם של דדו וחבריו לקבוצה שהקדימה אותם, הוחג בקיבוץ ליל הסדר. באותם ימים היה זה עדיין קיבוץ צעיר, קבצני, רדיקלי, בועט במסורת אבות, ובשנים קודמות לא ידעו במה להמיר את דפוסיו המסורתיים של סדר פסח – להוציא איזו הגדה היתולית, סקצ’ים מקומיים מאולתרים וכיוצא באלה. ראדו זוכר, כי באותה שנה (שמא היה זה אחד הגילויים הראשונים, הלא מודעים, לחרדה נוכח השואה המתקרבת) נעשה אחד הניסיונות הראשונים לעצב “סדר” קיבוצי.
זיכרונם של כמה מאותם נערים ונערות לשעבר שונה. חבר אחד מספר: כשעזבנו את הבית בפברואר, היה עדיין הכול מכוסה שלג. הגענו לכאן, ישר לתוך חמסינים איומים. דשאים טרם נראו אז בקיבוץ, העצים היו שתילים רכים. על בריכות שחייה לא חלמו. שדות הקיבוץ היו מרוחקים, במפרץ, ליד קריית אתא, ושלושה חודשים לא למדנו כלל, כי אם עבדנו יום עבודה ארוך, “למאמץ המלחמתי”. היינו קמים בחושך, שבים בחושך, ואילו בערבים – בגלל ההאפלה והחום – אפשר היה לשבת רק בחושך. כדי להתגבר על החום היינו מרטיבים את הסדינים, מתעטפים בהם – וכך היינו נרדמים. רצפת החדר הייתה רטובה ממים.
לאחר מכן התארגן סדר היום בצורה שהלמה יותר את יכולתם ואת צורכיהם של בני החמש-עשרה-שש-עשרה ואת מטרות החינוך של חברת הנוער. יומם התחלק בין עבודה לבין לימודים. היום הם חברי קיבוץ ותיקים, אבל את קשיי ההסתגלות עודם נושאים בלבם. מדריכם לשעבר, ראדו, אומר: הם עבדו ארבע שעות ולמדו ארבע שעות. ואילו הם מתקנים אותו: “עבדנו קשה משעה שש עד אחת-עשרה ושלושים – בהוצאת חרדל מן השדה, בדילול תירס, קטיף תירס, סיקול, נטיעת עצים בחורשה. היינו מתקלחים, אוכלים, ובאחת בצהריים נכנסים לצריף בעל גג פחים לוהט, שהיה צמוד לסנדלריית הקיבוץ. אתה מזיע, אתה עייף, הלמות הפטישים בסנדלרייה אינה נפסקת, הזבובים טורדים – הדי-די-טי טרם הומצא – ובתנאים אלה אתה נתבע להתרכז בלימודים.”
ובכל זאת הייתה זו הרפתקת נעורים גדולה. נערים ונערות אלה היו – מעיר אחד החברים – “יוצאי השומר הצעיר בימי פריחתו. לא רק תנאי הזמן הפריעו ללימודים. אנחנו נטשנו את בית הספר בסיסמה: אין לנו צורך בלימודים. אנחנו באנו לבנות את המולדת…” ואכן, החברה ידעה גם לקבל החלטות “גדולות” וגם להגשימן. החלטה ראשונה הייתה, שאין מדברים עוד יוגוסלבית. תחילה הוכרז על “יום עברית” אחד בשבוע, ובתום שישה חודשים ערכה החברה טקס “שריפת היוגוסלבית”. מכאן ואילך דיברו הכול רק עברית, למדו בעברית, התווכחו בעברית.
הוויכוחים היו מלט ההתלכדות החברתית – ויכוחים על עניינים ממשיים וּויכוחים לשם ויכוח. תוך כך הרגילו עצמם לאורח החיים החדש, למדו לחיות זה עם זה, תוך כך החלו להסתמן הדמויות המנהיגות.
בשנות הילדות, ממש עד לעלייה לארץ, חבריו לא גילו בדדו איזו איכות מיוחדת, להוציא אולי מידה של עקשנות, של הקפדה על כבודו, ובצד אלה את עובדת היותו חברותי ומקובל מאוד על סביבתו. רק מוסקו, שעלה מבולגריה ונפגש עם דדו ברכבת בדרכו לארץ ובמעצר בעתלית, טוען שהבחין בו באיזו סגולה מנהיגותית מן הרגע הראשון:
“יצאנו לטיול הקלאסי – ההעפלה לראש הארבל. התעקשנו, כמה חברים, לעלות דווקא בנתיב הקשה יותר, בשביל המסוכן ההוא. דדו צעד ראשון, מוסקו אחרון, ובאמצע עוד כמה חברים. חבר אחד התקשה להתקדם, ועיכב את כל האחרים. דדו כבר הגיע לסופה של הדרך, אבל ברגע שהבחין בקושי, חזר על עקבותיו לכל אורך הקטע המסוכן, לקח את החבר – אני הייתי אחריו ומוסקו אחרי – ובקול רגוע מאוד שיכנעו והשפיע עליו להתקדם, לאט לאט… אני לא שיחקתי עם דדו בילדותו, אבל עניין זה היה בעיני גילוי של אומץ לב ומנהיגות מן המדרגה הראשונה…”
ראשית התבלטותו בחברת הנוער מתגלית גם בכיוון שונה לגמרי – בכושר ביטוי, במאמץ לשכנע ולנצח בוויכוח. סגולה זו נתגלתה תחילה במהלכם של ויכוחים, שבעיקרם לא היו אלא מעין משחקי חברה. היו מעלים “שאלה לוויכוח” – ריקודים סאלוניים, מגורים משותפים לבנים ולבנות, מקלחת משותפת. כל עניין מעין זה אפשר היה להעלות מרמה של פתרון בעיה מעשית לבירור רעיוני עקרוני. החבורה הייתה נחלקת לתומכים ולמתנגדים, והיה מתחיל קרב מילולי. “דדו היה פעיל מאוד בוויכוחים אלה. הוא ידע לנסח את דבריו, והוא עשה זאת בצורה מאוד תיאטרלית, נעזר בג’סטיקולציות, וניתן היה לראות שהוא יודע לעמוד לפני ציבור – לנסח, להשפיע, לשכנע, ותמיד התלכדה סביבו חבורה שתמכה בו. בתכונות אלה ניכר – גם לטובה גם לרעה.” עכשיו “כבר אי-אפשר לומר, שלא ניכרה אצלו כל מגמה – אם כי ניתנה האמת להיאמר, לא העלינו כלל על דעתנו, שדדו יהיה ללוחם מצטיין. יכולנו להעלות על הדעת, שיהיה נואם מצטיין, שחקן, חריף ומפולפל בלימודים – אך לא איש צבא.”
אשר ללימודים ניכרים אצלו שני קווים בולטים, בלשונה של נורי, מן המעטים בקבוצה שידעו עברית בבואם: “דדו לא ידע עברית, אך הייתה לו אינטליגנציה טבעית, ואיכשהו צורף לכיתת המתקדמים. למדנו תנ”ך. דדו היה מחליף פתקאות ומקשקש, אך בכל פעם שפנה אליו ראדו – מיד ידע היכן קוראים ובמה מדובר. תמיד השתוממתי איך הוא מצליח להשמיע מיד תשובה נכונה ואלגנטית – משתעל, חושב רגע ומשיב במלוא הרצינות. הוא השקיע הכי פחות מאמצים – והיה אחד הבולטים בכיתה." ראדו, המדריך, אומר: “הוא לא השקיע שום מאמצים, בשום אופן לא. אם משום שחשב, כי די לו רק לשמוע ולדפדף – אם משום שאולי היה גם עצלן. הדברים באו לו בלי מאמץ מיוחד.”
הלימודים ממש (חשבון, טבע, פיסיקה, גיאוגרפיה, ידיעת הארץ, היסטוריה, עברית, תנ"ך, ספרות-עברית) היו חלק מן הפעילות ההשכלתית. הערבים הוקדשו לפעילות רעיונית (ציונות, בורוכוביזם, מרקסיזם) ופעילות חברתית, כמוזכר לעיל. כאן נתגלה מהר מאוד כ“אינטליגנטי מאוד, תוסס… המדריכים יכלו להיעזר בו כדי ליישב בעיות חברתיות. היה לו כישרון לשכנע, לפייס, היה נעים הליכות ותכונה זו התבלטה אז היטב. הוא היה מודע לערכו ולכישרונותיו – אבל לא מתנשא,” מסכם ראדו רשמי-מדריך, אם גם מפרספקטיבה של שלושים וחמש שנים. אך גם עכשיו הוא מאיר צד אחר, אופייני לדינמיקה הפנימית של חברות קטנות כאלה: “לא הכול היה חלק תמיד. דדו היה פעיל – ולא אחת נשמעו טענות כנגד פעילותו היתירה, המוגזמת – בוועדות, בהשתתפות בשיחות, בדיונים, בנטילת רשות הדיבור בכל בעיה… שהוא מתבלט מדי, אפילו במסיבות, בהצגות… ניכרה מעין קנאה בו, שגרמה לו למצבי רוח ומשברים, אבל בסופו של דבר קיבל את הדין…”
אף שלכאורה לא נתגלתה אצלו נטייה בולטת לצבאיות, מצא עצמו מעורב בפעולת “רכש” כבר בשנתו השנייה בארץ. היו אז בסביבת שער-העמקים מחנות רבים, של הצבא הבריטי, בכללם מחנה ג’למי. אחד החברים היה יוצא יום-יום למחנה בעגלה רתומה לפרידה ואוסף את שיירי המזון בשביל לול העופות. חבר זה יצר קשר עם סרג’נט-מייג’ר יהודי, וזה הבטיח לו לסייע – באמצעות אדם שלישי – להבריח נשק ל“הגנה”. הסידור היה, שפעמיים ביום הייתה העגלה יוצאת לג’למי, וחבית שיירי המזון הותקנה באופן שחלקה שימש כ“סליק”. את התפקיד הזה הטילו בסודיות מחתרתית על דדו ועל מוסקו חברו. זו הייתה משימתו הביטחונית הראשונה. יום אחד השתוללה הפרידה וגילגלה את העגלה ואת חבית ה“סליק”, שהייתה מלאה רובים, לתעלה בצד הדרך. אף שהייתה להם סיבה רצינית לדאגה, לא איבדו את קור רוחם, עצרו משאית צבאית כבדה וזו סייעה להם לחלץ את העגלה…
לספר המלא באדיבות פרוייקט בן-יהודה (קישור)
מתוך אתר עמותת דור הפלמ"ח:
דוד אלעזר ("דדו" בפי כל) נולד בעיר סרייבו ב-27 אוגוסט שנת 1925, בן למשפחה שמקורה במגורשי יהדות ספרד, שרבים מהם מצאו מקלט ברחבי האימפריה העות'מאנית.
כשהיה דדו בן שבע מתה עליו אמו, והוא גדל אצל שתי הסבתות. ללימודים בבית-ספר תיכון נשלח לזגרב, קרואטיה, ושוב לא חזר לסרייבו. אביו ביקר מפעם לפעם, אך הנער המתבגר מצא חברה של בני-גילו בקן "השומר הצעיר" של זאגרב, ובו בילה הרבה. מלחמת העולם השנייה כבר פרצה, הצבא הגרמני כבש את צ'כוסלובקיה, פולין, צרפת וארצות השפלה ורבים חשו כי יוגוסלביה תהיה קורבנו הבא.
העלייה לארץ-ישראל, שלקראתה חונכו הנערות והנערים, הייתה עכשיו לצורך דוחק. קבוצת נערים מזאגרב וממקומות נוספים התארגנה במסגרת עליית הנוער ובסוף 1940, כמה חודשים לפני שפלשו הנאצים ליוגוסלביה, יצאה לארץ-ישראל. קבוצה זו, ודדו בתוכה, צורפה כחברת-נוער לקיבוץ שער העמקים, ובה עבדו ולמדו שנים אחדות. תנועת "השומר הצעיר" פסקה, שלא ייצאו ל"הגשמה" בקיבוץ חדש, כשאיפתם, אלא יצטרפו כ"השלמה" לקיבוץ עין שמר.
אישיותו של דדו בלטה מן ההתחלה, הוא נשלח להדרכה, וזמן קצר לאחר הצטרפותם לעין שמר, נבחר למזכירות הקיבוץ. אלה היו ימי מלחמת-העולם השנייה, ודדו חש שעליו להתגייס ולהצטרף ללוחמים במשמידי העם היהודי באירופה. הקיבוץ לא אישר את גיוסו, ובסופו של דבר, בשנת 1946, בהיותו בן עשרים ואחת, המרה את החלטת הקיבוץ והתגייס לפלמ"ח. הוא צורף למחלקה שהתאמנה ועבדה במשמרות. דדו נענש בהוצאה מהקיבוץ, ומעתה היה השירות בפלמ"ח, ולאחר מכן בצה"ל, למרכז חייו.
בשנת 1947 סיים קורס מ"כים, שהתקיים בקיבוץ דליה, ובתום הקורס נשלח לפקד על מחלקת פלמ"ח, שבסיסה היה בקיבוץ חולתה, ואשר עסקה בליווי "מסתערבים" אל מעבר לגבול הסורי הן כדי ללמוד על הכנותיה של סוריה למלחמה וכן להעביר בחשאי עולים לארץ במסגרת הפעילות שנודעה אז כ"עלייה ו'".
ממש ערב החלטת האומות המאוחדות על הקמת מדינה יהודית ובעקבותיה פרוץ מלחמת העצמאות, נשלח לקורס מפקדי מחלקות במגמה להציבו כמפקד לסגל הפיקוד בגדוד המטה של הפלמ"ח, שבמהרה נהפך לגדוד הלוחם "הרביעי", שמילא תפקיד מכריע בקרבות על ירושלים הנצורה ועל פתיחת הדרך אליה משפלת-החוף ונודע בכינויו "גדוד הפורצים".
דדו נכנס למלחמה זו כמ"מ שזה עתה הוסמך ושירת בפלוגה שמפקדה היה אורי בן-ארי. הוא השתתף במבצע "נחשון" להבקעת הדרך לירושלים, להבטחת שיירות של אספקה חיונית לתושבי העיר ולהעלאת תגבורת של לוחמים, נשק ותחמושת. כדי למנוע סגירה מחודשת של הדרך ההררית, עסק הגדוד בהשתלטות של קבע על הפרוזדור כולו, שחייבה כיבוש הכפרים העוינים לכל אורך הדרך לירושלים. כן נטל הגדוד חלק מכריע במאבק על השליטה בעיר עצמה, שבפלוגה של אורי בן-ארי פירושו היה לצאת לקרב לילה אחרי לילה.
בימים היו קוברים את החללים ובלילות היו שבים ונלחמים. בפרק-זמן זה השתתפה הפלוגה ב-68 קרבות. 85 מתוך 200 לוחמי הפלוגה נפלו במערכה, רבים נפצעו, ו-15 לוחמים בלבד שבו בתום הקרבות לשפלה בריאים ושלמים.
בין השאר פקד דדו על פריצה של כוח פלמ"ח לרובע היהודי הנצור בעיר העתיקה. לוחמי הפלמ"ח חברו ליהודי הרובע, אך כוח ירושלמי, שצריך היה לקבל עליו את הגנת הרובע, לא הגיע, ולוחמי הפלמ"ח המעטים והמותשים מעשרות קרבות, נאלצו להיסוג. אחד האכזריים בקרבות אלה התנהל על כיבוש מנזר סן סימון, שחלש על דרום העיר ואשר הוכרע רק ברגע האחרון ובמחיר דמים כבד. הקרב נמשך כשש-עשרה שעות מול גלים של מתקפות ערביות, שנדמה היה שאין להם סוף. מתוך כ-120 לוחמי פלמ"ח במנזר, נפלו 40, נפצעו 60, ורק 20 לא נפגעו. ברגע מסוים כבר הוחלט שעל הבריאים והפצועים קל לסגת, ואילו על המפקדים לפוצץ את הבניין על כל הנשארים, והם בתוכם, כדי שלא יפלו חיים בידי האויב. ואז החלה פתאום נסיגת הערבים. מן הקרב ההוא נטל דדו את אמירתו של יצחק שדה, שבמהלך הקרב חזר עליה בני מהרשק, "זכרו, כשיורד גשם – נרטב גם האויב. מנצח מי שמחזיק מעמד רגע אחד נוסף".
