השחקנית רחל מרכוס ז"ל : "מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות"

התשוקה להיות שחקנית בערה ברחל עוד כנערה צעירה בפולין, והיא לא נתנה לשום דבר לעצור בעדה. כדי ללמוד את המקצוע ה"לא מכובד" לנערה מבית טוב, היא סיפרה להוריה כי היא הולכת ללמוד להיות מורה לגימנסטיקה (התעמלות) ובכספי שכר הלימוד ששילמו, הלכה ללמוד משחק בסטודיו המפורסם של מקס ריינהרדט.

קשים חיי שחקנית, וכשעלתה ארצה, בטרם התקבלה לעבודה בתיאטרון ממוסד, המציאה רחל את עצמה והחלה להופיע במופע קריאה אמנותית של שירי משוררים, היא נדדה עם המופע מישוב לישוב ברחבי הארץ. במסגרת חיפוש חומרים חדשים למופע, היא יצרה קשר עם המשורר הצעיר- נתן אלתרמן.

את אלתרמן היה אפשר למצוא יושב בבית הקפה "שלג הלבנון" ברחוב אלנבי.

אלתרמן היה אז שבור לב אחרי פרידה מאהבתו הגדולה שדחתה אותו- גננת בשם עבריה שושני מעמק הירדן. רחל הייתה כל כך שונה מעבריה המלנכולית ומאלתרמן עצמו, או כמו שרחל סיפרה על משיכת הניגודים:

"אני הייתי בחורה עליזה עליזה, הוא היה מסוגר ומתיירא ואני מלאת חיים. הוא נולד בתשעה באב ואני בפורים."

כשבאה להודיע על החלטתם להתחתן אמרה לה אימה: "אל תנשאי למשורר. תקראי את יומניה של אשת טולסטוי וזה יפחיד אותך. תדעי מה מחכה לך. אם תנשאי לו, חייך יהיו רצופי סבל."

שנים אחדות לאחר הנישואין, פירסם אלתרמן את ספרו הגדול "כוכבים בחוץ" שבו שירי האהבה היפים ביותר. רחל ידעה שרבים מהם נכתבו בהשראת עבריה ורק מעטים בהשראתה.

בשלב הזה נכנסה אשה שלישית לתמונה, המאיירת צילה בינדר, אז נערה יפה ורגישה בת 19, קראה את "כוכבים בחוץ" והחליטה שהיא חייבת להכיר את המשורר. גם היא, כמו רחל מרכוס לפניה חיפשה ומצאה אותו בבית קפה. המפגש הוליד סיפור אהבה ורומן ארוך שנים, כולם ראו וידעו. גם רחל ידעה וספגה הכל בשתיקה.

בשירו "זמר שלוש התשובות", אין לדעת בבירור מי הנבגדת ומי האחרת, בשורות:

אז אמר: "מה יהיה אם אבגוד/ ואותך אעזוב מיותרת/ בלילות ארוכים לחכות/ עד שובי מזרועות האחרת?"/ "אם צריך לחכות אחכה"/ כך אמרה ופניה באור./ "אם צריך לא לבכות לא אבכה/ העיקר שאדע כי תחזור.

בשנת 1970, כאשר שכב אלתרמן בבית החולים, רחל ביקשה שיקראו לצילה לבוא, והזמינה אותה לשבת עימה ליד מיטת החולה.

מנחם דורמן, ידיד המשפחה והעורך האחראי של עיזבונו הספרותי של אלתרמן, מביא בספרו: נתן אלתרמן : פרקי ביוגרפיה (הקיבוץ המאוחד, 1991)

את פרטי השיחה שקיים עם רחל בבית החולים, והדברים שאמרה לו:

"מעולם לא שנאתי את צילה ולא דיברתי עליה רעות. תמיד אמרתי, אהבה איננה פשע. צילה לא ניסתה אף פעם לקחת אותו ממני. גם הוא לא היה עוזב אותי. הוא היה זקוק לכתפיים הרחבות שלי, לרצון החיים שלי, ואני מצאתי מפלט בתיאטרון."

בשנת 1977 שכלה את בתה המשוררת תרצה אתר. אובדן זה הכה בה קשות עד יום מותה. בריאיון ל"הארץ" סיפרה כי "הפיצוי הגדול ביותר על הכל הייתה הבת הנפלאה שזכיתי לחיות במחיצתה 36 שנים. הבת שירשה את הנעלה שהיה בו, ושלצערי לא ירשה ממני את הכוחות הגדולים שהיו בי"

רחל מרכוס נמנתה בשמך שנים ארוכות עם סגל שחקני תיאטרון הקאמרי הקבוע. בין תפקידיה המרכזיים בתיאטרון היו אמנדה ב"ביבר הזכוכית" יונו ב"יונו והטווס", לולה ב"שובי, שבא הקטנה" והאם ב"לילה במאי". זכתה בפרס מילוא ובפרס קלאוזנר לתיאטרון. היא שיחקה גם בסרטי הקולנוע "קריה נאמנה" (1952), "מבצע יונתן" (1977) ו"סוסעץ" (1978).

גם לאחר פרישתה לגמלאות מהתיאטרון הקאמרי באותה תקופה, המשיכה מרכוס להופיע ברחבי הארץ, בערבי קריאת שירה ובהצגות של "אמנות לעם". היא גם לימדה קריאת שירה בבתי הספר למשחק בית צבי וניסן נתיב.

רחל מרכוס נולדה היום לפני 110 שנים.

בהכנת הטקסט נעזרנו בספרו של מוטי זעירא "בגלל הלילה: תרצה אתר, סיפור חיים" כתר, 2019.

ובספרו של מנחם דורמן "נתן אלתרמן : פרקי ביוגרפיה" הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1991 (תודה רבה לנתן סלור, נכדם של רחל מרכוס ונתן אלתרמן, שכיוון אותנו אל המקור)…