ami
"אף כי נולדתי וגדלתי עד גיל 15 בקייב, אין לי כל זיקה פנימית לתרבות ולשפה האוקראינית. כמי שגדל באחד מאותם שיכונים סובייטיים של העיר, שנבנו בשנות ה–70 של המאה ה–20, ואוכלסו בראש ובראשונה על ידי בני הדור הראשון של יוצאי הכפרים האוקראיניים, צר לי להודות כי המגע היומיומי עם בני העם האוקראיני הותיר אצלי מעט מאוד זיכרונות טובים. החיכוכים האלימים והאלימות על רקע אנטישמי גלוי היו מנת חלקי כמעט מדי יום — בחצר בניין מגורי, ברחובות הסמוכים לו ובבית הספר. שכנינו האוקראינים, שגרו בקומה שלנו בדירה ממול, לא אחת כיבדו את הורי ואת סבתי בברכה השגרתית "חבל שלא הלכתם לבאבי יאר". ילד של שכנים אוקראינים אחרים היה הראשון שהסביר לי כי מקומי לא בקייב אלא "בפלשתינה".
הייתי היהודי היחיד בכיתה, וכאשר בשיעורי ספרות אוקראינית קראו בכיתה את הנובלה החברתית הנודעת "מיקולה דז'ריה", מאת סופר אוקראיני קלאסי בן המאה ה–19, איוון נצ'וי־לויצקי, שגיבורה הראשי, צמית אוקראיני שנמלט מאדוניו הפולני, נעשק לאחר מכן בלא בושה על ידי מנהל בית חרושת יהודי רודף בצע — הייתי מעמיד פני חולה כדי להישאר בבית.
הפנתיאון הלאומי האוקראיני בימינו, על גיבוריו המרכזיים והנערצים במדינה ובתרבות הלאומית האוקראינית, מעורר אצלי בעיקר שאט נפש. קשה לי, מבחיל ומצמרר לראות בקייב רחובות הנושאים את שמותיהם של סימון פטליורה וסטפן בנדרה. שהרי פטליורה, נשיאה של הרפובליקה העממית האוקראינית בעת מלחמת האזרחים ברוסיה המהפכנית, היה בין האחראים לטבח ההמוני ביהודי אוקראינה בשנים 1919–1920 — רצח העם הגדול ביותר בהיסטוריה היהודית לפני השואה (אומדן הקורבנות נע בין 50,000 ל–200,000). ואילו בנדרה עמד בראש "ארגון הלאומנים האוקראינים", שכבר בשנות ה–30 התאפיין באידיאולוגיה גנוצידלית ברורה, שדגלה בטיהור אוקראינה מ"לאומים עוינים". המיליציות של הארגון פעלו בלהט להגשמת האידיאולוגיה הזאת לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות, תוך השתתפות פעילה ברצח יהודי אוקראינה לצד הנאצים החל מקיץ 1941, וביצוע מעשי טבח בפולנים ב–1943 ו–1944 (בנדרה עצמו אמנם נכלא על ידי הנאצים, לאחר שב–30 ביוני 1941 סגנו, יארוסלב סטצקו, העז להכריז בלביב על הקמתה של אוקראינה העצמאית, אבל הזרוע הצבאית של ארגון הלאומנים האוקראינים, הנאמנה לאידיאולוגיה הבנדריסטית, הוסיפה לבצע טיהורים אתניים במהלך המלחמה).
ואולם, בכל הנוגע למלחמה האימפריאליסטית הנוכחית שפתחה רוסיה נגד אוקראינה, יש להניח את הרגשות בצד ולדבוק בעמדה שעל כל אדם שוחר חירות ושוויון לאמץ ללא סייג: עמדה התומכת באורח חד־משמעי בצד האוקראיני. שכן אין מדובר כאן רק בהפרת הריבונות של המדינה האוקראינית, אלא באיום על עצם קיומו של העם האוקראיני במובן הלאומי־תרבותי. העם האוקראיני ניצב כיום מול ברירה חדה שאינה משתמעת לשתי פנים: להיות או לחדול. להמשיך לפתח זהות, שפה ותרבות לאומית משל עצמו, כיאה לכל עם חפץ חיים, או להתבולל מבחינה לשונית ולהיכחד מבחינה תרבותית תחת מכבש התרבות הרוסית האימפריאלית.
למאמר המלא של פרופסור דימטרי שומסקי
אודות: דימיטרי שומסקי – ויקיפדיה
ראו גם :
שגריר אוקראינה טען שארצו סייעה ליהודים בשואה. ההיסטוריה מראה אחרת
מלבד קומץ חסידי אומות עולם, רבים מהאוקראינים רדפו יהודים בשואה, הסגירו אותם לנאצים ואף רצחו אותם במו ידיהם. "ללא עזרה מאסיבית, היה לגרמנים קשה מאוד לרצוח כל כך הרבה", אומר ההיסטוריון עמר ברטוב