ami
היא נדדה חודשים בנתיב בריחה מהנאצים, איבדה את משפחתה בשואה, ולאחר שבנתה את חייה בארץ ישראל – שכלה את בנה במלחמת יום כיפור. מניה ברגסון – אשת חינוך מסורה וגם ספרנית מיתולוגית – לא הפסיקה להתגעגע לבנה. שלושה שבועות לפני שמלאו לה 106 שנים, היא הלכה לעולמה
מניה ברגסון לבית גייפמן נולדה בקייב בשנת 1916, כשמלחמת העולם הראשונה עוד הייתה בעיצומה. שמה הרשמי בתעודת הזהות היה מלכה, אבל כולם הכירו אותה כמניה. היא חייתה עם משפחתה בעיירה רובנוב, בבית יהודי מסורתי, והתחנכה בחינוך עברי, בבית ספר של רשת החינוך "תרבות".
עם סיום לימודי התיכון למדה בסמינר להכשרת מורים בווילנה, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה, כבר עבדה כמורה באזור שהיה בשליטת ברית המועצות. בן זוגה גרשון היה גם הוא מורה, ובשלב מסוים מונה למנהל בית ספר. ב-1941 פתחו הגרמנים במתקפה, ומניה החלה במסע בריחה עם בני משפחתה. חודשיים נדדו, עד שהגיעו להרי אורל.
"הרוסים היו מופתעים, והם לא היו יכולים לעצור אותם", סיפרה בריאיון לכתב העת המקוון "זיקה", מבית "יד ושם". "העיר הייתה אחוזת להבות, ובמקום לתקוף, הצבא התחיל לסגת. רצינו להימלט אחרי כל ההפצצות. הגענו לעיירה שבה היה עדיין שקט. התארחנו שם אצל בת דודה של אמא שלי, ואחרי יום-יומיים שוב שמענו יריות של הגרמנים. בעיירה החליטו שהמבוגרים יכולים להישאר במקום והצעירים יעזבו. הרי צעירים יכולים ללכת ברגל. לא הייתה בשלב הזה שום אפשרות לתחבורה.
"אחותי לא רצתה לעזוב את ההורים. לי הייתה טראומה מההפצצות בעיר, רציתי רק לברוח מהרעש הזה. עזבנו עם שאר הצעירים, והתחלנו ללכת ברגל לאורך הכביש ודרך השדות. המטוסים טסו מעלינו. ליד גשר ראיתי חייל הרוג. הלכנו מכפר לכפר, עד שהגענו לעורף. הרוסים סיפקו לפליטים אמצעי תחבורה, השיטו אותנו בנהרות והסיעו אותנו ברכבות, והגענו עד סיביר".
רעב ודיזנטריה
כשהתחיל החורף ולא היו להם בגדים מתאימים, החליטו מניה וגרשון לעזוב. הם נדדו ממקום למקום, בתנאים לא פשוטים של רעב ומחלות. "גם אני אושפזתי פעם, ולא היו שום תרופות, כי הכול הלך לחזית", לדבריה. "נתנו לנו לחם שחור שלא היה אפוי מספיק, ומרק עם כמה אטריות. הייתה לי דיזנטריה מהאוכל הזה, והרופאה אמרה לי: 'אל תאכלי את מה שנותנים לך. זה מה שאני יכולה לעשות בשבילך'. אז לא אכלתי, והחלמתי מהדיזנטריה, אבל הייתי חלשה כל כך".