מאת: הת'ר דיון מאקאדם
הוצאת מטר , 2020
במרץ 1942 הגיע לאושוויץ הטרנספורט הרשמי הראשון של נשים יהודיות. הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו.
הטרנספורט הראשון כלל אך ורק נשים צעירות. חלקן היו נערות בנות 15
"סיפורן עוצר הנשימה של הנערות הנשכחות מהשואה. המחקר המעמיק שערכה הת'ר דיון מאקאדם מראה כיצד נשים צעירות סייעו זו לזו לעבור בחיים את אחד האירועים המחפירים ביותר בתולדות האנושות. הספר שלה גם מעניק מבט על קורותיהן של הנשים האלה בבגרותן, ועל ילדיהן המתוארים כ'ניצולים מיד שנייה'."
תיעוד היסטורי מוקפד ומלא סימפטיה ששופך אור על טרגדיה אנושית בלתי נתפסת."
הקדמת עורך האתר , עמי סלנט , מידען :
סיימתי לקרוא את הספר והוא, ללא ספק , אחד החשובים ביותר שנכתבו על תקופת השואה. ליקטתי כאן כמה וכמה סקירות שנכתבו לאחרונה אודות הספר המרתק והחשוב , כולל סקירה שלי, הכוללת בעיקר כמה תיאורים בספר , בעקבות קריאתו
- הסקירה של קרוליין מורהד אודות הספר
החוקרת הת'ר מאקדאם ביססה את התחקיר המרתק שלה על רשימות שנמצאות בארכיון יד ושם בישראל ועל עדויות השמורות בארכיון הוויזואלי של קרן השואה באוניברסיטת דרום קליפורניה ( USC Shoah foundation ) ובארכיון הלאומי הסלובקי, אבל היא גם איתרה את הנשים הספורות שנותרו בחיים ושוחחה עם קרובי משפחתן וצאצאיהן. על סמך התחקיר המקיף הזה היא הצליחה לשחזר את סיפוריהן הרישיים של הנשים והנערות שגורשו ברכבת הראשונה ואף את שגרת חייהן ומותן בשנות כליאתן באושוויץ. משימתה היתה קשה במיוחד, ולכן ממצאיה כה מרשימים.
סלובקיה היתה מדינת הלווין הראשונה שהחלה לגרש יהודים. אחרי שהייתה חלק ממלכת הונגריה יותר מאלף שנה, וחלק מצ'כוסלבקיה מאז תום מלחמת העולם הראשונה, זכתה המדינה בעצמאות לראשונה ב1939, תחת חסות גרמנית, וויתרה על נתח ניכר מהאוטונומיה שלה, בתמורה לסיוע כלכלי. הכומר הקתולי יוזף טיסו, שהתמנה לנשיא סלובקיה הקים משמר לאומני (משמר הלינקה הידוע לשמצה בסלובקיה ) וליבה את האנטישמיות שגברה בהתמדה מאז הגיעו אליה גלי הגירה יהודיים שנמלטו מאוסטריה בעקבות האנשלוס. במפקד האוכלוסין נמנו 89 אלף יהודים , שהיו 3.4 אחוזים מאוכלוסיית סלובקיה.
הצו שהורה לנשים יהודיות לא נשואות בגילים שש-עשרה עד שלושים -וחמש להירשם ולבוא עם מיטלטליהן לנקודת כינוס לא עורר בהלה בתחילה , למעשה היו נערות שהתלהבו מהמחשבה על יציאה לעבודה בחו"ל, מה גם שהובטח להן שישובו הביתה בתוך זמן קצר. תמימותן בנוגע לצפוי להן החמירה עוד יותר את הלם ההגעה לשערי אושוויץ, ולא היה איש שיכין אותן לזוועות שהמתינו להן .
באותו היום ממש, הגיעו לאושוויץ מאות נשים גרמניות מכלא ראוונסברג על מנת שיפעלו כמפקחות על עבודת הצעירות היהודיות בהריסת מבנים , בפינוי השטח , בחפירה ובשינוע של אדמה וחומרי בנייה, כמו גם בחקלאות ובגידול בקר. מדובר היה בעבודות פרך.
הנשים היהודיות מסלובקיה שבאו משפחות גדולות ואוהבות והיו מורגלות בגינונים מעודנים ובחיי נוחות , נקלעו לפתע למציאות שבה ספגו צעקות, הופשטו ושערן גולח. הן הועמדו למסדרים אינסופיים בקור המקפיא עם עלות השחר, צעדו יחפות בבוץ, נלחמו על הקצבות המזון, קיבלו עונשים שרירותיים והועבדו בפרך עד אפיסת כוחות, ולעתים קרובות עד מוות . הן היו רעבות , חולות ומבועתות . הסוהרות (לשעבר אסירות פליליות ופוליטיות ) שלהם מראוונסבריק , כפי שהודה מפקד אושוויץ הס מאוחר יותר ביומנו, "גרועות היו הרבה מחבריהן -למקצוע ממין זכר, נטולות כל רגש , רעות לב , שפלות ומושחתות יותר מהם". עד סוף שנת 1942 מתו שני שלישים מהנשים והנערות היהודיות שהגיעו בשיירה הראשונה מסלובקיה.
השורדות מבין הנערות והנשים היהודיות מסלובקיה , שהתחשלו בגוף ובנפש פיתחו אסטרטגיות שעזרו להן להישאר בחיים . הן התנדבו לעבודות הזויות ביותר, או תפסו מחסה בצוותי התפירה או החקלאות או במשרדי המחנה, וצברו מיומנות בהתחמקות מההשמדה היומית שהייתה מנת חלקן של החלשות יותר, אלו שנפלו למשכב או נהיו תשושות מכדי לעשות עבודה מועילה .
הנערות היהודיות השורדות הצליחו בסוף למצוא תעסוקה בבלוק מיון החפצים והמחסנים "קנדה", באושוויץ , אך גם שם היו לעתים זוכות להשפלה מקציני האס.אס.
אחד הרגעים המצמררים בספר הוא תיאור המפגש בין בני משפחה שמגיעים לאושוויץ ובין השורדות המבועתות שיודעות היטב מדי איזה גורל צפוי להוריהן ולאחיהן.
אלה שנשלחו בטרנספורט הראשון יצאו מביתן כנערות , כעבור שלוש שנים וחצי הן חזרו כנשים שבגרו מעבר לשנותיהן, אחרי שראו , ספגו סבלו יותר מדי. העובדה שניצלו עוררה חשד כלפיהן : מה הן עשו , ואילו פשרות מוסריות הסכינו כדי לאלמות כמו חברותיהן ?
בספר מתארת המחברת באופן נוגע ללב גם את התוגה של השורדות המעטות שחזרו הביתה ומצאו שהוריהן מתו , שהחנויות שהיו בבעלותם נאטמו בקרשים , והשכנים הסלובקים בזזו את בתיהם ורכושם. 70 אלף יהודים סלובקים , שהיו יותר מ80 אחוזים מאוכלוסיית היהודים בסלובקיה טרם המלחמה נספו , והמשטר החד-מפלגתי שלאחר המלחמה אסר על כל אזכור של השואה..
2. סקירת הספר על ידי אתי סרוסי
מקור וקרדיט לסקירה : הבלוג המרתק והנפלא של אתי סרוסי
"ב-26 במרץ 1942 הגיע לאושוויץ טרנספורט הנשים היהודיות הרשמי הראשון. תשע מאות תשעים ותשע נשים היו אמורות להכלל בו, כולן רווקות צעירות, תושבות סלובקיה או יהודיות שמצאו בה מקלט. תשע מאות תשעים ושבע צעירות (הפקידים טעו במיספור הרשימה) נותקו ממשפחותיהן. הנשים נקראו להתגייס לעבודה לתקופה של שלושה חודשים – "חוזים לתרומות" היא הכותרת שבראש רשימת שמותיהן, כאילו התנדבו מרצונן. חלקן חשו שהן ממלאות את חובתן לארצן, אחרות ראו בכך הרפתקה, והיו גם כאלה שרצו להוכיח שהיהודיות חזקות ובעלות ערך לחברה. אחרי תקופה ארוכה של השפלה, של חוקים שבודדו את היהודים והגבילו אותם, ניתנה לבנות, לכאורה, הזדמנות להשתלב מחדש.
ימים ספורים בלבד אחרי שהגיעו לאושוויץ, הגיע הטרנספורט השני, ובו בנות משפחה וחברות. הבאות לא זיהו את ה"ותיקות". "חשבנו שהן משוגעות", מעידות ניצולות הטרנספורט השני. לא רק השיער שגולח שינה אותן לבלי הכר. הנערות, שיצאו לדרך ברוח טובה, פחות או יותר, עברו בימים שחלפו מאז תהליך מזורז וברוטלי של מחיקת זהות. ברגע שנסגרה הדלת מאחוריהן בנקודת הכינוס, ובעוד הוריהן עומדים בחוץ ומקווים שיחזירו להם את בנותיהם, נעלמו החיוכים של המלווים. הן אולצו להתפשט תחת מבטי הזימה של שומריהן, כאילו לצורך בדיקה רפואית, אוכסנו בתנאים לא תנאים, נמנע מהן מזון מספק, ובקרונות בקר שוגרו אל הלא נודע, שם חיכתה להן קבלת פנים אכזרית עוד יותר.
רק אתמול היית נערה תמימה, מתפקעת מהתרגשות לקראת חתונתה של חברה, משוטטת בשוק שלובת זרוע עם חברותיך, סועדת בחברת בני משפחתך המגוננים. והיום את עומדת על ספסל, עירומה, רועדת מקור ומרעב, ערוותך בגובה עיניו של גבר זר, המגלח אותך מכף רגל ועד ראש. אתמול רקמת חלומות רומנטיים, והיום פולשת אל תוכך יד אכזרית, פוצעת, מחפשת דברי ערך. אתמול ארזת בגדים נאים לנסיעה, והיום את עטופה בקושי בבגדים קרועים ומטונפים מדמם של שבויים שהוצאו להורג. אף אחת כבר לא ידעה במה להאמין. כל הציפיות שלהן נמחצו בגלגלי הטרנספורט. עד היום, עשרות שנים אחר-כך, העדות הקשישות עדיין חשות בושה על העירום ועל ההשפלה המינית, מתקשות לדבר עליהם.
הת'ר דיון מאקאדם מתארת את קורותיהן של נשות הטרנספורט הראשון עד לשחרורן של הבודדות ששרדו. סיפורה מסתמך על עדויות של ניצולות שהצליחה לאתר ועל תחקיר. במקומות שאין לה מידע מדויק, היא מציגה את הפרטים החלקיים שהצליחה לברר, ואינה מנסה להמציא דבר מדמיונה. היא מספרת את המציאות כפי שהיתה, מתיחסת בכבוד ובחמלה לאלה שהפגינו גבורה ולאלה שדאגו בעיקר לעצמן. אלה ואלה היו קורבנות, והאשם במה שעבר שעליהן הוא כולו של מי שדחף אותן אל תחתית הגיהינום. אדית פרידמן, אחת מבנות הטרנספורט, ולימים רעייתו של הסופר לדיסלב גרוסמן, זוכרת היטב, כמו כולן, את מי שגנבה ממנה מזון, ואת מי שהגניבה לה תוספת, אבל היא יודעת כי "עד שלא חווית בפועל איך זה לגווע ברעב, לא תדע מה אתה מסוגל לעשות לבן אנוש אחר".
אם קבלת את תפקיד מחלקת המרק, יכולת לבחוש אותו ולתת לכל אחת מהבנות מעט בשר וירקות, ויכולת לא לבחוש ולשמור את המשקע המזין יחסית לעצמך ולחברותיך. אם עבדת ב"קנדה", יכולת להבריח נעליים וגרביים לחברותיך שעבדו באזור פתוח, ולהסתכן בעונש מוות, או לשמור על עצמך ולהמנע מלעזור לאחרות. מי רשאי לשפוט? הנשים שפטו, לא תמיד בצדק. רייה, אחת הנשים שעמדו לצאת אל צעדת המוות, האמינה לשמועה לפיה הגרמנים עומדים להעלות באש את המחנה ואת החולים שיישארו בו. בחמלה ובאהבה הזריקה לאחותה הגוססת מורפיום כדי לזכות אותה במוות נטול כאבים. כל חברותיה גינו אותה, והיא נאלצה לחיות כל חייה עם תחושת האשם.
כשהתברר שהשמועה היתה כוזבת. ארבע האחיות צימרשפיץ נחשבו קליקה סגורה ומתנשאת, ונחשדו בשיתוף פעולה עם הגרמנים. בפועל עבדו עבור המחתרת, וניתקו קשר עם האחרות כדי שלא יינזקו אחרי בריחתן. הלנה התחננה בפני קצין גרמני, שהיה מאוהב בה, שיציל מתאי הגזים את אחותה רוזינקה, שהגיעה בטרנספורט שנתים אחריה, ונאלצה להתמודד עם האשמותיה של רוזינקה על שבגללה שני ילדיה נספו לבדם.
רגשות האשם היו גם נחלתם של בני משפחותיהן של הבנות. הוריהן של מגדושקה ונוסי, התלוננו במכתביהן לקרובת משפחתן, שהתברגה לתפקיד שאיפשר לה לקיים התכתבות חלקית, על שהבנות אינן כותבות. כשקיבלו הודעה מוצפנת על גורלן של הבנות לא חדלו לייסר את עצמם בשל התלונות: "קיבלתי דואר מבתך מגדושקה ומאחייניתך נוסי, בגן עדן. הן בסדר. הן מבקשות שתבקר לעתים קרובות את הדוד קדיש". עמנואל, אביהן של אדית ושל לאה, לא סלח לעצמו על שהתיר להן להצטרף לטרנספורט מתוך גישה שזהו החוק, ויהודי אינו יכול להפר אותו מבלי לשאת בהשלכות החמורות. החלטות הרות גורל התקבלו בתוך ערפל כבד של חוסר ידיעה, וייסרו את מקבליהן.
איך ניתן היה לשרוד במקום שבו גורלות נחרצו בהינף אצבע שרירותי? שבו תנאי החיים נועדו בקושי לספק קיום מינימלי? שבו אדם עבד עד אפיסת כוחות והוחלף בקלות בקורבן הבא? אחות או חברה היו נכס שלא ניתן היה בלעדיו – "אובדן של אחות היה שקול לאובדן יד או רגל, או איבר פנימי חיוני. אחיות העניקו, נוסף על תמיכה גשמית, גם קשר רוחני עמוק וחיבור בין נשמות […] לא היה שום סיכוי לשרוד
במערבולת הרשע של אושוויץ בלי מישהו שיספק לך עוגן רוחני". אחיות וחברות סעדו את החולות, גוננו על החלשות, ניצלו שיבוץ בעבודה פונקציונרית כדי להבריח בגדים או תוספת מזון. אבל בסופו של דבר ההישרדות היתה מקרית, ענין של נס או של מזל או של צירוף מקרים.
"999 נשים צעירות" מציב יד זכרון מרשימה ומכבדת לנשות הטרנספורט הראשון. הת'ר דיון מקאקדם הלכה בעקבות כל קצה חוט כדי לתת שם ופנים לכל אשה, שאודותיה ניתן היה למצוא מידע. היא כותבת בתחושת הזדהות עמוקה, ונותנת לארועים הדרמטיים לספר את עצמם. כך, ורק כך, יש לכתוב על השואה.
999 – Heather Dune Macadam
מקור וקרדיט לסקירה : הבלוג המרתק והנפלא של אתי סרוסי
3. סקירת הספר על ידי רנה גרט-זנד
לבד באושוויץ : הגיבורות הנשכחות של טרנספורט הנערות
ב-25 במרץ 1942, גורשו כאלף נערות ורווקות צעירות בטרנספורט הרשמי הראשון של יהודים לאושוויץ ● כנגד כל הסיכויים, חלק מהנשים הללו הצליחו לשרוד את כל שנות המלחמה במחנה המוות, ולצאת ממנו בחיים ● הן עשו זאת עם עזרה הדדית, תושייה נשית – ובעיקר מזל ● ספר חדש חושף את סיפוריהן המרגשים של הנערות מאושוויץ
מאת רנה גרט-זנד
רק מעט מאוד מ-997 הנשים בטרנספורט הראשון – או מכל אחד מהטרנספורטים המוקדמים – שרדו עד לסוף המלחמה.
ארנה, פלה ודינה דרנגר גברו על כל הסיכויים, כאשר האחיות המשיכו לגדל משפחה בישראל, ובת הדודה עברה לצרפת.
הנשים הצעירות יוצאות הדופן
סיפוריהן של נשים אלו ואחרות, שהיו על הטרנספורטים הראשונים לאושוויץ, מובא בספר החדש (באנגלית) "999: הנשים הצעירות יוצאות הדופן של הטרנספורט היהודי הרשמי הראשון לאושוויץ", מאת הת'ר מקאדם.
שם הספר נובע מכך שהנאצים תכננו לגרש 999 נשים יהודיות בטרנספורט הראשון, אבל מקאדם גילתה שגיאות כתיב ברשימה – המוחזקת כעת בארכיונים של יד ושם – מה שהפך את המספר בפועל ל-997.
בפירוט חי מתמיד, מקאדם לוקחת את הקוראים לערים הקפואות והמושלגות ולכפרים במזרח סלובקיה בדיוק ברגע בו כרוז העיר הודיע על כך שנערות ונשים לא נשואות יהודיות עד גיל 36 חייבות להגיע למיקומים מרכזיים כמו בתי ספר ותחנות כיבוי אש, ולהירשם לעבודות שירות.
הבנות היו בהלם כשננעלו בתוך אותם בניינים ונאלצו להתפשט מול נציגים סלובקיים ונאצים. ההורים האוהבים, שהניחו כי בנותיהם יחזרו הביתה לארוחת שבת, נותרו מבולבלים ודואגים.
הספר עוקב אחרי נשים צעירות שעד לפני רגע היו מוגנות, בדרך מהמשפחות האוהבות שלהן ועד לאושוויץ. לא היה מדובר עדיין במחנה הריכוז וההשמדה הנאצי הגדול ביותר כשהגיעו ב-26 במארס, 1942.
לא היה שם הרבה, והצעירות נאלצו לבנות את המחנה בתנאים מחפירים. בידיים חשופות, הן פינו אדמה, פירקו בניינים, העבירו חומרים וביצעו עבודה חקלאית.
לא עבר זמן רב עד שרבות מהנשים, עליהן פיקחו 999 אסירות ממחנה הריכוז ראוונסבריק, החלו למות מתאונות, מחלות, תזונה לקויה או בהתאבדות.
"999" מדגים באופן ברור כיצד לנשים של הטרנספורט הראשון היה יתרון על היהודים שהגיעו לאחר מכן, שרבים מהם נשלחו באופן מיידי לתאי הגזים – ביניהם רבים מקרובי המשפחה של אותן נשים.
הנשים שהצליחו לשרוד את ההלם הראשוני של ההסתגלות, למדו איך לשמור על עצמן ועל קרובי המשפחה שלהן בחיים. השגת עבודה במשרד המחנה, או במתקני מיון המכונים "קנדה", אפשרו להן לקבל הטבות מסוימות.
"אמא שלי הייתה קשוחה, אבל במובן טוב. היא למדה איך לשרוד מהיום הראשון. ההישרדות שלה הייתה קרוב לוודא בעקבות 90% מזל, אבל שאר ה-10% נבעו מהאישיות שלה", אומר לזמן ישראל עקיבא קורן, המתגורר בקריית מוצקין. אמו, ארנה, לקחה מזון ופריטים נוספים מהכיסים של בגדי הקרבנות שמיינה ב"קנדה".
חלקן היו נערות בנות 15
מקאדם, המחלקת את זמנה בין ניו יורק לאנגליה, סיפרה לזמן ישראל על הסיבה לכך שרצתה לכתוב את הספר. "לא מוזכר מעולם כי הטרנספורט הראשון כלל אך ורק נשים צעירות. חלקן היו נערות בנות 15. למה מתעלמים מכך?" אמרה מקאדם בכעס. "העבודה הזו היא על הגנה על ההיסטוריה והזיכרון שלהן".
מקאדם שמעה לראשונה על הטרנספורט הראשון מרנה קורנרייך. קורנרייך, שהגיע במקור מטליץ', פולין, הייתה על אותו טרנספורט ושרדה את השואה לצד אחותה דנקה. לאחר פגישה עם קרונרייך ב-1992, מקאדם כתבה עבורה את זיכרונותיה מהשואה בספר "ההבטחה של רינה: סיפור על אחיות באושוויץ".
הספר, שזכה להצלחה, פורסם לראשונה ב-1995 ועודכן ב-2015, היווה את אחד מהזיכרונות הראשונים של חיי הנשים במחנות.
בצילום למעלה : לינדה רייך, אסירה מהטרנספורט הראשון, במרכז התמונה מ"אלבום אושוויץ" של יד ושם. אסירות ממיינות רכוש מוחרם של יהודים במחסן באושוויץ-בירקנאו, מאי 1944 (צילום: מוזיאון זכר השואה של ארה"ב, באדיבות יד ושם\ רשות הציבור)
מקאדם, 60, לא סיימה בכך את המחקר שלה על ההיסטוריה של הטרנספורט הראשון וחייה הנשים הצעירות. מתוך נחישות להרכיב ולהשלים את הרשימה ככל הניתן, היא עבדה עם קרן שואה של USC לזיהוי 22 שמות – שורדות וכאלו שלא שרדו. (רק מאוחר יותר גילתה את הרשימה הנאצית עם 997 השמות ביד ושם.)
ב-2012, מקאדם טסה לסלובקיה לציון 70 שנים מהגירוש הראשון. ליד אתר ההנצחה בתחנת הרכבת פרופארד, ממנו גורשו הנשים הצעירות, מקאדם השאירה את הרשימה שלה של 22 שמות ומכתב אותו ביקשה מהרב הראשי של אנגליה דאז. הרב לורד יונתן (ג'ונתן) זקס ציין במכתבו את כל הקרבנות היהודים של השואה, והתייחס לרנה קורנרייך ושאר הנשים בטרנספורט הראשון.
קרובים סלובקיים של אדלה גרוס ראו את שמה ברשימה של מקאדם ויצרו איתה קשר. במשך 70 שנה הם לא ידעו מה קרה לצעירה השמחה והאדמונית מהומנא.
"הבנתי שזה היה סיפור גדול יותר ורציתי שלאנשים תהיה סגירת מעגל. היו סיפורים אחרים ומשפחות אחרות שסבלו", אומרת מקאדם.
משום שהאמינה כי הנאצים לא שמרו על תיעוד מלא של הטרנספורטים הראשונים של הנשים, וכי התיעוד שאולי היה קיים נהרס עם כניסת בעלות הברית, מקאדם ביסס האת המחקר שלה ל-"999" על עדויות מתועדות של שורדים, זיכרונות ויצירות ספרותיות, וניסתה לדייק בדבריה ככל הניתן.
אדית שרדה, לאה לא
השורדת בת ה-95, אדית פרידמן, המתגוררת בטורונטו, סיפקה למקאדם שפע של מידע בראיונות מצולמים ארוכים. היחסים בין אדית לאחותה לאה, שהיו בנות 17 ו-19 בהתאמה כשגורשו בטרנספורט הראשון, הם חלק מרכזי בספר. למרות שהפכה לנכה כתוצאה משחפת, אדית שרדה, בעוד שאחותה לאה לא.
"אדית עדיין סובלת מאשמת השורד משום שלאה מתה ולא היא. היא ביולוגית והיא תוהה האם יש משהו ב-DNA שאפשר לה לשרוד, בעוד שאחותה הגדולה יותר, החזקה יותר, לא הצליחה", אמרה מקאדם.
היו אלו קשרי משפחה שעזרו לחלק מהנשים לשרוד. בנה של פלה דרנגר, אבי ישכרי אמר כי דודתו ארנה השיגה לאמו עבודה ב"קנדה", מה שאפשר לשתיים למצוא מזון ובגדים תחתונים. "לדודה שלי דינה היה חוש מיוחד למסחר. היא הייתה יכולה לעשות כסף מכלום אבל תמיד חלקה עם אחרים", אמר ישכרי.
הנשים לבית דרנגר שרדו את אושוויץ הרבה יתר מכל אחד אחר, והצלקות של החוויה הוטבעו בהן לנצח. "אמא הייתה חולה פיזית והיו לה בעיות אחרות של הנפש. אני זוכר שהיא ירדה לכניסה של בניין המגורים שלנו וצעקה על כך שנאצים באים להרוג אותה", הוסיף ישכרי. "אבל הספר נתן לי הרבה דברים שלא ידעתי או לא הבנתי על אמא שלי", אמר ישכרי.
"זה גרם לי לגאווה גדולה. יש לי נכד, אז המשפחה שלנו היא דור רביעי עכשיו. אני עומד לוודא שכולם יקבלו עותק של הספר של הת'ר", אמר קורן.
מקאדם עובדת כעת על סרט תיעודי שיביא את הסיפור של "999" גם למסכים.
4. כמה תיאורים מהספר :
ככל שעבודתן היתה מפרכת יותר, כך נחלשו הנערות מהר יותר עקב המחסור במזון. הקור אף הוא שורף שומן וקלוריות, והעבודה המפרכת בחוץ הובילה לאובדן משקל קריטי. כדי לשרוד היה עליהן להשיג עבודה בפנים , או עבודה מאומצת פחות בחוץ. אך העבודה היחידה תחת קורת גג היתה ניקוי הצריפים שבהם התגוררו, וזה היה תפקידן של אחראיות הבלוקים והחדרים. לשאר הנערות נותרו רק צוותי הריסה, פיזור זבל וניקוי רחובות. " בתוך זמן קצר מאוד נראינו כמו אטריות . אני בטח שקלתי בסביבות 30 קילוגרם" אומרת אדית , אחת הניצולות מאושוויץ.
שביל הדם
בשעות בין הערביים , משסיימו סוף-סוף את יום עבודתן , הוכרחו הנערות היהודיות להסתדר בטור לקראת הצעידה בחזרה למחנה. האחרונה בטור הייתה צריכה לגרור את הגופות של הנערות שמתו בעבודה המפרכת , כי גם אותן היה צריך לספור במסדר. אף אחת לא רצתה להיות האחרונה בטור, בעיקר לא בצוותי ההריסה שתמיד כללו כמה נערות מתות בסוף היום . כשמביאים בחשבון את התשישות העזה אחרי יום עבודה שלם, אפשר לראות שהנערות היהודיות שנאלצו לסחוב גופות הגיעו לאפיסת כוחות. במקרה רבים נגררה נערה מתה על הקרקע עד "שלא היה לה יותר עור על הגב, " אומרת לינדה , אחת הניצולות, בעצב. " תמיד היה דם על הדרך" .
לינדה ונערות אחרות החלו להבחין כי חלק מהנערות הפצועות לא חזרו לבלוק אחרי מסדר הערב. הן כבר לא חזרו יותר. " זה היה מוזר מאוד , " אומרת אדית . " אם מישהי היתה חולה, אם היה לה פצע קטן ברגל , היו מפרידים אותן, אוספים אותן, ויותר לא ראינו אותן " .
לאן לקחו אותן ? בתחילה לא עלה בדעתן שהנערות החסרות נרצחו..
בעדותה במשפטי ראוונסברק , בשנת 1945 , דיווחה לואיזה מאואר , שהיתה אסירה פוליטית וקאפו כי " בשלב הזה (1942) מכונת הרצח כבר פעלה במלוא הקיטור. כל מי שנחשבה בלתי כשירה לעבודה או שהמנהלת ( יוהנה לנגפלד) , גילתה אותה מסתתרת בבלוק, נרצחה. הן נשלחו ל"סנטוריום" שהיה כמובן הכינוי לתא הגזים.
היו כמה וכמה נערות יהודיות שנשלחו לעבוד בלייכנקומנדו. הטיפול בחיות המשק היה אמנם קל יותר מבחינה נפשית וגופנית , אך מבחן הקבלה לצוות החווה היה אכזרי, ולעתים אף קטלני.
עם תווי פניה המעודנים ועורה הרענן כמו הפרח שעל שמו נקראה, רוזה ( "ורד" , מס' 1371) , הנערה היהודיה התהדרה בשיער בלונדיני כהה שנהגה לקלוע לצמות ארוכות , כשעוד היה לה שיער. היא לא נראתה חסונה, אך היא גדלה בחווה חקלאית וידעה לעבוד . מאז הגיעה למחנה עבדה בעיקר בצוות שבנה את החווה בהארמנזה, במרחק כמה קילומטרים משתי המחנות באושוויץ .
העבודה בצוות הזה היתה היתה קשה ואכזרית במיוחד, והתבצעה תחת השגחתו של איש אס-אס שאהב ללבוש חליפה לבנה במקום מדים. כולן התייראו מפניו, כי השעשוע האהוב עליו היה לזרוק חפץ כלשהו אל מחוץ לגבולות המתחם ולצוות על אחת הנערות להביא אותו . זו היתה מלכודת ללא מוצא : אם הנערה לא צייתה לפקודה , הוא היה יורה בה בעוון סירוב פקודה, אם צייתה לפקודה היה יורה בה בעוון יציאה מגבולות המתחם וניסיון בריחה.
הוא לא היחיד מבין אנשי האס-אס שהתענג על התרגיל הזה- יואנה בורמן " האישה עם הכלב" , נהנתה לעשות כמוהו , אך לא הרגה את הנערות באקדח , אלא בעזרת הכלב שלה, מסוג רועה גרמני.
כשהושלמה בניית האסמים בהארמנזה , הגו אנשי האס-אס מבחן כשירות גופני לבחירת העובדים הראויים ביותר לעבוד בחווה. רוזה מספרת שהכריחו אותה לעמוד כל היום בחוץ ללא ניע . זה היה יום קר במיוחד, ומדי פעם הוטלו על הנערות מבחנים גופניים נוספים. בשלב מסויים דרשו מהן להושיט את ידיהן היישר לפנים למשך זמן לא ידוע. אם זרועותיהן רעדו או צנחו מטה , היו לוקחים אותן תאי הגזים. בסוף היום היה עליהן לזנק מעל תעלה. הנערות היהודיות שהשלימו בהצלחה את כל המשימות באו על שכרן : הן הועברו לקסרקטין שבנייתו אך הושלמה והועסקו בעבודות החווה. רוזה הופקדה על גידול ארנבים ושלווים וזכתה גם לעתים לתוספת מזון.
מי שסבלו יותר מכול היו הנערות היהודייות שלא הצליחו להגיע לעבודות בחווה או במיון חפצים , אלא המשיכו לעבוד בפרך תחת כיפת השמים בהריסת בניינים , בסלית דרכים, בחפירת טיט להכנת לבנים ובהכנת הלבנים עצמן . לאה ואדית המשיכו לדשדש במים עד גובה הברכיים, במסגרת עבודתן בצוות ניקוי ביצות וניקוז תעלות שהיה אחד הצוותים הגרועים ביותר.
לאתר האינטרנט של מחברת של הספר, Heather Dune Macadam;