ami
ילדותו כילד יתום
לאוניד ברנשטיין נולד בעיירה שפיקיב שבמחוז ויניצה באוקראינה, ברית המועצות, בן לחיים ורבקה. כשהיה בן חמש, נפטר אביו. אמו עברה עם הילדים לקייב, שם התחתנה בשנית. לאוניד למד בבית ספר יסודי ולאחר מכן עבר ללמוד בפנימיה צבאית. היה ספורטאי מצטיין – אלוף אוקראינה באיגרוף לנערים במשקל קל.
בשנת 1939 גויס לצבא האדום, ולמד בבית הספר לקציני חיל רגלים. במאי 1941 הוסמך לקצונה, ונשלח לשרת בגדוד מקלעים שהוצב באזור פשמישל.
בצבא האדום
כבר ביומה הראשון של הפלישה הנאצית לברית המועצות לקח חלק בקרבות. בהמשך נסוג עם יחידתו מזרחה. במהלך הקרבות באזור מחוז צ'רקסי נפל בשבי. נמלט מן השבי, נתפס ושוב נמלט. הוסתר על ידי האוכלוסייה המקומית. בעזרת אחד התושבים הצליח להשיג תעודה של תושב מקומי לא יהודי. עבד כפועל בתחנת הרכבת, שם יצר קשר עם מחתרת מקומית. לקח חלק בפעולות חבלה שביצעה המחתרת במסילת הברזל באזור.
עם הפרטיזנים
בתחילת 1942, ביחד עם חברו למחתרת, עזב את תחנת הרכבת ויצא למסע חיפוש פרטיזנים ביערות הסביבה. בסופו של דבר הצליח למצוא אותם והצטרף לשורותיהם. בהתחלה היה חלק מצוות החבלה של היחידה – עסק בהטמנת מוקשים בקווי רכבת ופיצוץ רכבות. בהמשך הפך למפקד כוח הסיור של יחידתו.
בתחילת 1943 עבר ליחידת פרטיזנים גדולה שכללה כ-1,500 לוחמים. ביחידה זו מונה לראש המטה וסגן מפקד היחידה. תכנן וביצע עשרות פעולות נגד הנאצים ומשתפי הפעולה המקומיים שלהם. השתתף בפעולות חבלה כנגד רכבות גרמניות – יחידתו פגעה והשמידה כ-50 רכבות.
כעבור חודשים אחדים התמזגה הקבוצה שהקים בגדוד הפרטיזנים של פטר דובובי, וברנשטיין מונה לסגן מפקד המודיעין הפלוגתי, וכן הופקד על קבוצת חבלה. "באחד ממבצעי החבלה נתפסתי שוב ונכלאתי, אבל הצלחתי להימלט לפני שיבולע לי", הוא נזכר. "ברחתי ליער, למקום שאליו הוצנחה באוגוסט 1943 קבוצת לוחמים שהפכה לבסיס לפלוגות על שם פוז'רסקי".
ברנשטיין מונה למפקד מטה הפלוגה החדשה ובהמשך מונה לפקד על הפלוגה כולה, שמנתה 1,400 לוחמים. הוא אימן את חייליו באמצעי מיקוש, ויחד איתם השתתף בחבלה ברכבות הגרמניות שעברו באזור. לאחר מכן המשיך להקים פלוגות פרטיזנים, כמעט בכל נקודה שאליה הגיע. "באחד המקרים שחררנו מחנה כליאה לשבויי מלחמה והסבנו אבדות כבדות לנאצים", הוא אומר בגאווה,
בסוף 1943 הצליחה יחידתו של ברנשטיין לתפוס שטח ברוחב של כמה קילומטרים על שתי גדותיו של נהר דנייפר, צפונית לעיר צ'רקסי. הפרטיזנים הצליחו להחזיק בשטח עד להגעת הכוחות של הצבא האדום. לאחר שהשטח, בו פעלה יחידתו, שוחרר על ידי הצבא האדום – פורקה יחידת הפרטיזנים.
ליאוניד ברנשטיין עם עם הפרטזנים לקראת ההצנחה 1944
ברנשטיין קיבל תפקיד חדש – הוטל עליו להקים יחידת פרטיזנים חדשה, אשר תפעל בשטחה של פולין. בפברואר 1944 הוצנח בראש לוחמיו בדרום מזרח פולין. יחידת הפרטיזנים בפיקודו של ברנשטיין פעלה בפולין עד אוגוסט 1944. עסקה בפעולות חבלה בקווי ההספקה של צבא גרמניה הנאצית ובתקיפת חילות מצב גרמנים. במהלך יוני 1944 גילו הפרטיזנים של ברנשטיין אתר ניסויים של טילי V-2 בקרבת העיר דמביצה. ברנשטיין שידר את מיקום האתר למפקדת הפרטיזנים במוסקבה. אתר הניסויים הושמד על ידי מטוסי חיל האוויר הסובייטי (המטוסים הוכוונו אל היעד על ידי פרטיזנים מיחידתו של ברנשטיין).
עם הפרטיזנים בזמן המלחמה
סימון שכטר על פעילותו ברנשטיין
סימון שכטר, תחקירן בחברת מטאפור, חוקר כבר שנים את פעילותו של ברנשטיין לקראת סרט דוקומנטרי שנתמך על ידי "כאן" . הוא סיפר היום כי הגדוד ע"ש פוז'רסקי, שעליו פיקד ברנשטיין, איתר את אתר הייצור תוך כדי הקרבת לוחמים רבים. "הוא העביר את הקואורדינטות המדויקות למטה הצבא האדום. צ'רצ׳יל ביקש מסטאלין במברק מפורש לשמור על המתקנים ועל מעבדות הפיתוח של ה-V2 בכדי לאפשר לעולם כולו ללמוד את סודותיו".
"ברנשטיין נדרש לחדור אל המתקן עצמו ויחד עם הפרטיזנים הם הדליקו מדורות בצורת חיצים, שהורו למפציצי חיל האוויר הסובייטי על המיקום המדויק של מחסני התחמושת", סיפר שכטר. "יכולת הייצור הושמדה, אך המעבדות ומתקני הייצור שרדו. הידע שנאסף בדמביצה השפיע על כל תולדות האווירונאוטיקה וחקר החלל, ועצם חיסול המתקן היה המסמר האחרון בארון של V2, תקוותו האחרונה של היטלר לניצחון".
אם לא די בכך, מתאר שכטר כי ברנשטיין הוביל 5,000 לוחמים לעבר סלובקיה, וסייע להכריע את המרד הסלובקי בגרמנים. בעקבות גבורתו, הוא זכה בשלושה עיטורי מלחמת המולדת דרגה 1, עיטור מלחמת המולדת דרגה 2, מסדר הדגל האדום של העמל, מדליית הצטיינות בקרב ומדליית הפרטיזן דרגה 1. כמו כן זכה לאזרחות כבוד בשתי ערים בפולין ובשתי ערים בסלובקיה.
באוגוסט 1944 עבר יחידתו של ברנשטיין לשטחה של סלובקיה, שם המשיכה לפעול עד לתחילת 1945 (עד שהאזור, בו פעלה, שוחרר על ידי הצבא האדום).
על פועלו במהלך המלחמה עוטר ברנשטיין בעיטור הכוכב האדום, ארבעה עיטורי המלחמה הפטריוטית ומדליית הפרטיזן. כמו כן הוענקו לו עיטורים ומדליות על ידי הפולנים והצ'כוסלובקים.
לאחר המלחמה התגורר בקייב. בשנת 1946 התחתן עם אלכסנדרה (ששירתה במהלך המלחמה כקשרית ביחידה עליה פיקד ברנשטיין). נולדו להם בן ובת.
ברנשטיין סיים לימודי משפטים באוניברסיטת קייב. בשנות ה-70 כתב שלושה ספרים על פעילותם של הפרטיזנים באוקראינה במהלך המלחמה.
בשנת 1993 עלה לישראל. התגורר בקריית אתא. היה פעיל באגודת יוצאי אוקראינה בישראל. בשנות חייו האחרונות התגורר בדלות, בדירה ללא מעלית, כשהוא נעזר בכסא גלגלים.
כאשר עלה לארץ, רק כאן עבר ניתוחים להסרת הרסיסים בירכיו, רסיסים שהפכו אותו במשך השנים לנכה ומוגבל בתנועה.
"הגעתי לכאן לראשונה ב-1979 עם אלכסנדר בובין, שלימים הפך להיות שגריר רוסיה בישראל", הוא אומר. "נשלחנו על מנת לשקם את היחסים הדיפלומטיים בין אוקראינה לישראל. זו הייתה משימה נחמדה. הייתי איתם כאן במשך שבוע והפכנו לחברים מאוד קרובים".
אחרי שעלה לארץ, היה זה בובין שהפעיל לטענת ברנשטיין לחץ על הממשלה הישראלית לעזור לחברו הטוב ולספק לו לפחות דירה משל עצמו. "באותה תקופה ההכנסות שלי היו כה מצומצמות, שבשביל להתנייד ממקום למקום הייתי הולך ברגל לצד האוטובוס, במקום לעלות עליו", הוא אומר. "כך עברתי עם אישתי והילדים לדירה הזאת".
נפטר ב-31 במרץ 2019 ונטמן בבית העלמין ארץ החיים בקריית אתא. זמן קצר טרם מותו הושלמה הפקת סרט דוקודרמה על חייו בשם "ברנשטיין – הפרטיזן האחרון" בהפקת כאן 11.