ami
בצילום הפתיחה :
עולם הלימוד נפתח בפניה של ילדה מורמונית אנאלפביתית ושם היא גורפת פרסים ומלגות. מחברת הספר טארה וסטאובר מקבלת תואר לשם כבוד באוניברסיטת נורת'איסטרן, ארה"ב 2019.
הוריה נהגו באורח חיים הישרדותי וחשדו ברופאים, בתי חולים, בתי ספר ציבוריים והממשל הפדרלי. כתוצאה מכך, וסטאובר נולדה בבית על ידי מיילדת, מעולם לא ביקרה אצל רופא או אחות ולא קיבלה תעודת לידה עד גיל תשע. האידאולוגיה של אביה אסרה על כל התערבות רפואית או תרופתית. וסטאובר ואחיה לא נלקחו לרופא גם כשנפגעו פגיעות קשות בתאונות דרכים ובעבודה בחצר הגרוטאות של אביהן. הילדים טופלו בבית על ידי אמם שחקרה צמחי מרפא ושיטות אחרות של רפואה אלטרנטיבית.
טארה גדֵלה בחיק משפחתה המתכוננת לקץ הימים באזור הררי נידח באיידהו. כמו אחֶיה, טארה מוסתרת מהרשויות – אין לה תעודת לידה או תיעוד רפואי כלשהו, והיא אינה לומדת בבית ספר. בבית אין רדיו, טלוויזיה או טלפון, וילדי המשפחה מעבירים את ימיהם בעבודה קשה ומסוכנת במגרש הגרוטאות של האב, ואוגרים כלי נשק ומזון כדי להתכונן לחורבן העולם. טארה מעולם לא שמעה על השואה או על נפוליאון, על אלגברה או על ביולוגיה. כשהיא מתבגרת הופך אביה לקיצוני ופרנואיד עוד יותר, ואחד מאחיה מתגלה כאדם אלים ומסוכן. בגיל שש-עשרה ברור לה שעליה להציל את עצמה ולעזוב את הבית. בעשותה כן היא מגלה את כוחה המטלטל של ההשכלה, המשנה את עולמה לנצח, ואת המחיר הכבד שעליה לשלם על בחירתה.
זהו מסע יוצא דופן של אישה צעירה, המגלה חוסן נפשי מול עוני, אמונה דתית קיצונית ואלימות, ומצליחה לפלס את דרכה, בקשיים פיזיים ונפשיים עצומים, אל היכלות התהילה של ההשכלה הגבוהה.
טארה וסטאובר, מסאית והיסטוריונית אמריקאית, נבחרה לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם לשנת 2019 על ידי המגזין טיים. ספר זה, שכתבה על חייה, הוא רב-מכר עולמי.
הספר, ספר זיכרונות שנכתב בגוף ראשון בשמה האמיתי, נפתח בזיכרון אפשרות העזיבה שהוצעה לה כבר בתור ילדה, אפשרות שבחרה לדחות. אבא של טארה לא מאמין בחינוך הממסדי. יש לו שלל טיעונים שאת כולם כבר שמעתם: הממסד בינוני וכופר, הלימודים בו מיותרים והוא מכניס רעיונות לראשים של ילדים. מכיוון שאין מספיק ילדים על ההר להקמת בית ספר פרטי בלי לימודי ליבה, הוא מעביר את ילדיו – שלא רשומים במשרד הפנים ממילא, ואיש לא עוקב אחריהם – למה שהוא מכנה "חינוך ביתי". בפועל, הם גדלים כמעט בלי לדעת קרוא וכתוב. סבתה של טארה מציעה לקחת אותה לעיר ולרשום אותה לבית הספר. טארה מסרבת. אלמלא היה אביה הולך ומקצין והמצב בבית הולך ומסלים, היא הייתה היום אישה מורמונית, חסרת השכלה ושמחה בחלקה, לפחות יחסית. ידע כל פנאט: לחץ גורם לגופים להיפלט. היא נרשמת לקולג' בעיקר כי אין לה ברֵרה.
כנגד הסיכויים
המשיכה של טארה דווקא להיסטוריה היא תגובה טבעית להתנפצות הנרטיב. בתור ילדה מורמונית תיווכו לה סיפור מאוד ספציפי על העולם. בקולג' היא מגלה, למשל, שהייתה שואה. ואת הסיפור האמיתי על תקופת העבדות (בסיפור המורמוני, אנשים כהי עור היו שמחים יותר בתקופת העבדות, כי לא היו להם חובות כמו שכירות ומיסים. גם הנשים היו כמובן מאושרות יותר לפני מלחמתן המיותרת על זכויות). יחד עם העובדות החדשות מגיעים גם מושגים חדשים: גזענות. מיזוגניה. ומילים ועמדות ששמעה בבית הוריה וקיבלה באופן טבעי מקבלות משמעות חדשה.
אמיתות נוספות ממתינות לה בקורס לפסיכולוגיה, שגורם לה לראות את אמונתו היוקדת של אביה באור אחר. כמה אחוזים מהאמונה, הנבואה וההתייחסות המילולית לחזון אחרית הימים הם פחות תודעה דתית ויותר מצב נפשי? האם אגירת השימורים לקראת מלחמת גוג ומגוג היא אמונה או ויסות של חרדה? היא מתחילה לפקפק בסיפור העולם, הכללי והפרטי, כפי שתווך לה, וללמוד הכול מההתחלה.
הסיפור הרשמי הוא, אפוא, סיפור על גילוי ההשכלה. הוא מתחיל עם מעט מאוד סיכויים – ילדה אנאלפבתית, ללא גיבוי מההורים ובלי שהממסד מודע לקיומה – ומסתיים בקתרזיס. והוא לא נופל למקום המציצני־ביקורתי, אלא מתאר את שני העולמות בשפה אוהבת. כל אלו חומרים מספיקים לספר מעניין בפני עצמו. אבל הספר הזה הוא למעשה שני סיפורים שונים, כרוכים זה בזה אבל גם נפרדים לחלוטין: הסיבה שבגללה טארה נאלצה לעזוב את הבית היא לא רק הקצנת האב (מתנגד ממסד וחיסונים שבונה בונקרים לקראת סוף העולם, ומתישהו מגלה גם את האילומיניטי). אחיה הגדול מתגלה כטיפוס אלים, כלפי בנות זוג וגם כלפי אחותו. גם בתחום הזה, העזרה שהיא יכולה לקבל מוגבלת עד לא קיימת. מה גם שכמו כל גבר אלים, הוא יודע להתנצל ולהיות מקסים ולקנות מתנות. גוש הרגשות הגולמי, של אהבה ושנאה ופחד ומחויבות משפחתית, הולך ותופח, הולך ומסתחרר. על הרקע המצטבר הזה, העזיבה על כל קשייה הופכת מפתה יותר מאשר להישאר.
מקור וקרדיט : גילית חומסקי, מקור ראשון
אפוקליפסה עכשיו: הספר "משכילה" מאת טארה וסטאובר ממחיש איך באמת נראית מציאות אפוקליפטית
מאת: זהרה רון
זה בדיוק הספר לכל הפסימיסטים שמדברים בימים אלה על סוף העולם, ומיטלטלים בין חזיונות אפוקליפטיים בנוסח "מקס הזעם" לדיסטופיות פוליטיות בסגנון "סיפורה של שפחה". טארה וסטאובר, מחברת "משכילה" (הוצאת שוקן), גדלה באחת מאותן משפחות אמריקאיות דתית קיצונית שמתכוננות לקץ הימים. ההורים מתבצרים עם שבעה ילדים בחור נידח בהרים עם הרבה שימורים תוצרת בית ונשק חם להגנה עצמית.
בקיץ 1999 מתחילה המשפחה להתכונן לסוף העולם. "אבא קרא לזה ‘באג 2000’. ב-1 בינואר, כך אמר, יקרסו כל מערכות המחשבים בעולם. לא יהיה חשמל, לא יהיו טלפונים. הכול ישקע בתוהו ובוהו ויוביל להתגלות השנייה". המשפחה אוגרת דלק ואוכל ("לכל איש צדיק חייבת להיות אספקת אוכל, דלק וזהב לעשר שנים לפחות", אמר אבא). לבעלים של תחנת הדלק הקרובה מייעץ האב להשיג מנעולים חזקים וכלי נשק להגנה עצמית. "העסק שלך יהיה הראשון שייבזז כשיתחילו המהומות", אמר.
ביום המיועד מתכנסת המשפחה יחד, ממתינה לסוף העולם, ואז – כלום. "האכזבה על פניו של אבא הייתה ילדותית כל-כך, עד שלרגע תהיתי איך אלוהים יכול למנוע ממנו את זה. ממנו, עבד נאמן שקיבל את ייסוריו באהבה, כפי שנוח קיבל את ייסוריו באהבה ובנה את התיבה. אבל אלוהים עצר את המבול".
הספר, המבוסס על קורות חייה של הכותבת, מספק הצצה לחיים שלאדם הסביר נראים מטורפים, אך היא מדווחת עליהם בטון ענייני של ילדה שאלה הם חייה, והם נראים לה טבעיים ונורמליים.
ההורים עושים הכול כדי לצמצם מגע עם הרשויות: הילדים נולדים בבית ואין להם תעודת לידה, הם לא הולכים לבית ספר (אך לומדים לקרוא בגיל ארבע ומשוטטים בטבע לבדם מגיל חמש), ועובדים מגיל צעיר מאוד עם האב בליקוט מתכות עם קצוות משוננים במגרשי גרוטאות.
טארה ואחיה מבודדים מהעולם החיצון: רוב הזמן אין בבית מכשיר רדיו (שלא לדבר על טלוויזיה) ובחלק ממנו גם לא טלפון. הם לא מחוסנים, לא רואים רופא (האם מטפלת בהם בצמחי מרפא שהיא מלקטת בהרים ובעזרת המסרים הישירים שאלוהים שולח לה); נוסעים בלי חגורות בטיחות (ברכב לא מבוטח) וגם כשמתרחשת תאונה, ההורים מעדיפים לסמוך על האל ולא להתפנות לבית חולים. חלק מהתיאורים קשים, כמו למשל פציעתו של האח שנכווה ממכל דלק בוער, או סצנות של אלימות פיזית ונפשית, על גבול הטירוף, וגם מעבר לו.
בגיל 16 מבינה טארה שהיא חייבת להציל את עצמה ולעזוב את הבית, וכאן מתחיל מסעה אל העולם שבחוץ ואל ההשכלה שנמנעה ממנה. המפגש עם העולם ועם הקולג'
המפגש עם העולם ועם הקולג' (ובהמשך, אוניברסיטה) אינו קל. טארה מעולם לא שמעה על השואה או על נפוליאון, אפילו על מגדלי התאומים שמעה רק אחרי נפילתם. "פמיניסטית" לגביה היא מילת גנאי, וחצאיות מעל לגובה הברך נראות לה זנותיות. מטבע הדברים קשה לה לתקשר עם אנשים רגילים, ובמיוחד עם בני המין השני
כוחו של הספר טמון לא רק באירועים שהוא מתאר אלא גם בכתיבה הטובה. הסגנון חד ומדויק, חף מרחמים עצמיים ומרגש בלי להיות רגשני.
עוצמתו של הספר טמונה בעיקר בדרך המאופקת שבה מדווחת וסטאובר על האירועים, ובשילוב נקודות מבט של הילדה שהייתה ושל האישה הבוגרת והמשכילה שגדלה להיות.
על אף האיפוק והענייניות, הכתיבה עשירה בניואנסים, מרשימה ביכולת של המחברת למצוא יופי ועניין בכול. בטבע, במוזיקה, באנשים, כמו גם בטקסטים וברעיונות שאליהם היא נחשפת.
דווקא משום שהכול חדש לה, חשיבתה רעננה ועצמאית. "זהב טהור", אומר עליה אחד ממוריה.
מרתק לעקוב אחרי הדרך שהיא עושה מילדה בורה להיסטוריונית שלמדה (באמצעות מלגות) לתארים מתקדמים בהרווארד ובקיימברידג', לאישה שנבחרה על-ידי המגזין טיים לאחת ממאה האנשים המשפיעים בעולם לשנת 2019 ולמחברת של ספר ביכורים כה חזק ומעורר השראה.
מקור וקרדיט : זהרה רון , עיתון גלובס