ami
"ז'ניה מתה ב-28 בדצמבר בשעה 12:00, 1941. סבתא מתה ב-25 בינואר ב-15:00, 1942. לקה מת ב-17 במרץ בשעה 17:00, 1942. דוד ואסיה מת ב-13 באפריל בשעה 2:00 בלילה, 1942. דוד לשה ב-10 במאי בשעה 16:00, 1942. אמא ב-13 במאי ב7:30, 1942. הסאביצ'בים מתו. כולם מתו. רק טניה נשארה".
כך, יום אחר יום ובאדיקות מופתית, תיארה טניה סביצ'בה בת ה-12 את אובדן משפחתה ביומנה. כמו משפחות רבות בעיר לנינגרד (סנט פטרסבורג המודרנית), משפחת סביצ'בה גוועה לאט לאט ברעב, במה שנודע כמצור הקטלני ביותר בהיסטוריה המודרנית.
הקיץ של 1941 התחיל דווקא בציפייה עבור הילדה – לאחר סיום שנת הלימודים תכננה המשפחה לנסוע לכפר ולבלות את חודשי הקיץ בשחייה באגמים ועבודה בחלקת המשפחה הקטנה. חופשת הקיץ נגדעה באיבה עם פלישת הנאצים לרוסיה, והמשפחה החליטה להישאר בביתה בעיר. התקווה הייתה שכיבוש העיר יהיה מהיר ונטול סבל ככל האפשר, ואחריו – כמו שקרה בערים אחרות – העיר תחזור לסוג של שגרה תחת הצורר הנאצי. אך להיטלר היו תוכניות אחרות עבור לנינגרד, העיר ממנה צמחה המהפכה הקומוניסטית: את העיר הזו הוא ירעיב לאט לאט, עד שאף אחד לא יישאר בחיים.
כך החלו להם 900 ימים של סבל. מאגרי המזון אזלו במהירות, החימום פסק וצינורות המים קפאו. בנוסף, המשיכו הגרמנים להפציץ את העיר. טניה ומשפחתה ניסו לשרוד את הזוועה כמיטב יכולתם: הם התגייסו כולם להגנה על העיר, שכן העובדים זכו למנת מזון מוגדלת, ובשאר היום עמדו בתורי חלוקת מזון ארוכים. את ביתם הסיקו על ידי שריפת כל חומר בערה אפשרי, וכאשר אזלו כל מצרכי המזון החלו להרתיח את הטפטים ולאכול עיסת דבק. רק חפץ אחד נשמר בקנאות על ידי בני המשפחה – מחברת קטנה שהייתה שייכה לנינה, אחותה הגדולה של טניה. נינה פונתה מהעיר ללא ידיעת בני משפחתה, שהאמינו שהיא מתה. המחברת הקטנה הפכה ליומנה של טניה – ולתיעוד מצמרר של גורל המשפחה.
באוגוסט 1942 רק טניה נשארה בעיר. באותו החודש הגיעה סוף סוף תורה להתפנות מהעיר, אך המצור הותיר את חותמו על בריאות הנערה ובקיץ 1944 היא נפטרה. היא קבורה מחוץ לללניגרד, הרחק מבני משפחה ובני עירה הטמונים בקברי האחים הענקיים בעיר. את יומנה מצאה אחותה נינה, שחזרה לעיר לאחר המשפחה, וחשפה לעולם את מילותיה האחרונות של אחותה.