ami
ברוך שוב (Shub; נולד ב-1924, וילנה, ליטא ונפטר ב-18 בדצמבר 2020) היה פרטיזן בתקופת מלחמת העולם השנייה ויושב ראש ארגון הפרטיזנים, לוחמי המחתרות ומורדי הגטאות בישראל, …
משפחתו הושמדה, הוא חמק מכדורי הנאצים והצטרף למחתרת. אבל בתום המלחמה עלה ברוך שוב ארצה, התגייס לחיה"א, גידל שני טייסי קרב ומילא את צוואת אביו: "שינקום את מותנו"
מגיל 3 נשלח לחדר. בהשראת סבו מיכאל, נשאר שם גם בשנה הראשונה של בית הספר היסודי. כשהצטרף, מצא חבורה מגובשת שהשאירה לו רק את תפקיד השוער על מגרש הכדורגל. בגרות עשה בפולנית, אבל בגימנסיה עברית ושמה "אפשטיין".
בקיץ 1940 החיים מפסיקים להיות טובים. מכוח הסכם "ריבנטרופ–מולוטוב" הסובייטים פולשים למדינות הבלטיות. בתוך חודש הקומוניסטים חומסים את העסק של אבא. אבל דווקא כשנכסי האב מתייבשים, הבן פורח. ברוך מתקבל לליצאום, תיכון־על שנקרא "טכניון" והיה סגור עד אז ליהודים.
בקיץ 1941 הגרמנים שוטפים את רוסיה, והגיהינום נפער להופעת בכורה. יהודים שמעיזים לצאת מהבית נתפסים ונשלחים למוות ביער פונאר. מי שלא נופל לידי הגרמנים נופל במגיפת הטיפוס שמשתוללת ברחובות. היהודים מצווים לעבור לגטו הישן, כ–15 רחובות בתחום שנקבע עוד לפני 400 שנה. משפחת שוב מוצאת את עצמה עם עוד חמישה בחדר. כשהגרמנים מרוקנים את הגטו, הם מתירים לבעלי המקצוע להשאיר איתם עוד שלושה מבני משפחתם. אביו הספיק למזלו ללמוד זגגות, אבל משפחתו מונה שישה, כלומר שניים מיותרים. בבחירה אכזרית נשלחים הגדולים: האחות ציפורה וברוך.
מכוסים בערימת חיטה על גב משאית, הם מתגנבים מהגטו אל העיירה רדושקוביץ שבגבול פולין–רוסיה. מתפצלים בין בתי יהודים. הוא מתחיל לעבוד במוסך של גרמנים.
8 במרץ 1942, חמש בבוקר. מכוניות הגסטאפו חגות והרמקולים משדרים את גזירות השעה: על היהודים להצטייד בבגדי חורף ואוכל ולהתרכז בכיכר העיר. "ואני רץ לבית של אחותי ורואה שהמשפחה כבר איננה וגם ציפורה איננה. אני רץ חזרה לבית שלי ומחליט שלכיכר השוק לא אלך".
למה החלטת ככה?
"כבר ידעתי מה זה פונאר. ידעתי שלוקחים יהודים כדי להרוג אותם מחוץ לעיר".
הוא מנסה לברוח ליער. זה יום הולדתו ה–18 והחורף איום. הוא מתבוסס בשלג בגובה מטר וחצי. "ואני רץ בין השדות, וכשאני מכניס רגל היא נתפסת בשלג ומתחילים לירות עלי, גם מהיער וגם מהעיירה. אני רץ בזיגזג רצחני, והכדורים שורקים לתוך השלג וזה עושה יותר רעש. ואז אני חוזר לעיירה, מנקה את עצמי מהשלג והולך למוסך ונכנס כרגיל לעבודה".
לחבר הרוסי שלידו הוא לוחש: "אני יהודי". ההוא משיב: "ידעתי". הרוסי מצווה עליו לרדת לבור הטיפולים וסותם את הבור במכונית. לקראת דמדומים הוא עולה למעלה. דרך סדק בקיר העץ של המוסך הוא רואה יהודים עומדים בשורה עורפית. ממרגלות הגבעה עד למתבן שבראשה. "וכל רגע אני שומע 'טאק' של ירי והתור זז קדימה. ועוד 'טאק' ועוד תזוזה. ועם כל 'טאק' מתקצר תור המוות". כמעט אלף יהודים נרצחים באותו לילה. הוא תופס מה קורה וחוזר לבור להתחבא.