ami
ליקט וערך: עמי סלנט , עורך האתר
גילוי נאות: אני מכיר, מבחינה מקצועית , את פרופסור יורם עשת כחוקר המוביל בישראל בתחומי שילוב המחשבים בחינוך ולא החמצתי אף הרצאה שלו בכנס צ'ייס היוקרתי באוניברסיטה הפתוחה.
אדם הולך הביתה יורם עשת-אלקלעי. הוצאת כתר, 300 עמ',
סיפורו האמיתי של המחבר שנפצע בראשו מפגיעת פגז ב-1973. מוחו נחשף, צדו השמאלי שותק ועיניו התעוורו. על המלחמה, הרגעים שהובילו לפציעה ומסע השיקום הארוך וחייו שהשתנו לנצח.
"את מלחמת יום הכיפורים סיימתי ב- 18.10 על שפת תעלת מים המתוקים, 3 ימים אחרי שצלחנו את התעלה בסירות גומי. כמו שרומזת התמונה המצורפת (שצילם הקצין אמנון חורב ורואים בה את הרופא הגדודי פרופ' אברהם אלירז, שאני חב לו את חיי), את המלחמה סיימתי עם גולגולת שבורה, מוח פגוע, זרוע מרוסקת, שיתוק ועיוורון חלקיים. עם חוסר יכולת לקרוא ולכתוב ועם תודעה מרוסקת, שאני בונה ומרכיב לעצמי מאז ועד היום."
מקור : פרופסור יורם עשת , בפייסבוק
- סקירה של אבי עופר, ד"ר לארכיאולוגיה ומומחה לאיכות תוכנה
"כוח החיים המופלא של המחבר מתגלה במלוא עוזו. מתוך חוסר הכרה הוא משתולל כמוכה אמוק ובכך משכנע את הרופא המהסס להמשיך לטפל, כנגד כל הסיכויים, בפצוע שמוחו גלוי ומרוסק בחלקו. גם בבית החולים נותנים לו יום, לכל היותר יומיים. בשל הכרתו המעורפלת הוא בטוח שנפל בשבי, מבקש מים בערבית רצוצה ומתקשה להאמין שהקצין מולו אינו חוקר שבויים מצרי."
יורם שרד את כל זה, שיקם בנחישות את חציו השמאלי המשותק, נעמד על רגליו, אם גם מתנודד וחסר ביטחון, וגילה שנהפך לאידיוט.
והנה דבר מופלא: מבירא עמיקתא של מי שאינו מסוגל לבצע מטלות שבנו בן השנתיים כבר יכול, הגיע יורם עשת להישגים מקצועיים מכובדים; דוקטור לגיאולוגיה, חוקר במכון הגיאולוגי, אחראי מדעי על פיתוח לומדות בחברת תוכנה, פרופסור באוניברסיטה.
אי אפשר לסיים מבלי להתייחס לעמדתו המוסרית והפוליטית של המחבר כלפי מלחמת יום הכיפורים ובכלל. בטון לא מתלהם הוא מביע את עמדתו. גידי, קצין המודיעין המצטיין שנהפך לחורבת אדם (ומשתקם בהמשך), פורץ בזעקה חייתית מול גולדה המבקרת את פגועי הנפש, ויורם מטיח בה "תראי מה עשית!"; ובאחרית הדבר לספר מובעת תקווה (ספק אם הוא מאמין בה) שהדברים שהוא מספר יגרמו אולי ל"מנהיגים וגנרלים הקובעים גורלות… להסס עוד שנייה בטרם ילחצו על ההדק". אבל שיא הביטוי לעמדתו נמצא ברגע שכל קוראיו לא ישכחוהו, כשחוה אלברשטיין מגיעה לחדרו בבית החולים באישון לילה לאחר הופעה (אף אני זוכר את הופעותיה הליליות לפני הפצועים בתל השומר, אוקטובר 1973). היא מתחילה בשירים אופטימיים, אבל הוא מבקש את "שחמט" של חנוך לוין. אלברשטיין מסרבת, אך יורם מבקש בתוקף נואש, למען חברו המת מנחם, והיא נעתרת. קולה נסדק כשהיא שרה על החייל הלבן המכה חייל שחור והחייל השחור המכה חייל לבן, ובסוף פורצים שניהם בבכי מר: "בכי בחדרים ובגנים שתיקה/ על לוח ריק רק מלך ומלכה".
2 .סקירה מאת הרופא המומחה לשיקום, פרופסור אבי עורי :
עבור יורם עשת 18 באוקטובר 1973 היה יום הרה גורל, יום שבו אפיק חייו השתנה לחלוטין. עשת היה בכוח שחצה את התעלה ונלחם בצד המצרי. פגז שהתפוצץ סמוך אליו גרם לנזק קשה ביותר למוחו והוא כמעט נחשב למת. למזלו, רופא החל בכל זאת לטפל בו בשטח, ויורם הועבר לבית חולים להמשך טיפול נוירו-כירורגי. נגד כל הסיכויים הוא חזר להכרתו, ובטיפולים רבים ומסורים של צוותים כירורגיים ושיקומיים הוא חזר אט-אט לאיתנו. תהליך השיקום היה ארוך ומתיש. למעשה, גם לאחר שהתהליך השיקומי הפורמלי הסתיים, עשת נלחם כדי להשיג עצמאות ושליטה על חייו ועתידו במשך שנים רבות.
אמנם לעשת נותרו כיום ליקויים מסוימים, אך רוחו, מרצו ויכולותיו האינטלקטואליות הביאו אותו לשיאים שלא ייאמנו. זהו לא מסמך רפואי, אלא תיעוד של רגשות, מחשבות, זיכרונות, חלומות ותקוות: עשת חלם, או חש, בתחילת אשפוזו שהוא שבוי. אמנם לא היה שבוי בארץ אויב, אבל בהחלט היה שבוי בתוך מציאות קשה. מומחים בטיפול בנפגעי מוח ובנוירו-פסיכולוגיה מתארים את נפגעי המוח כמי שעולמם נופץ. עשת, במאמצים כבירים, הצליח, אחרי הרבה חוויות מתסכלות, לאסוף את השברים ולאחותם לשלם אחד.
3 .סקירה של פרופסור עמיה ליבליך , בעיתון " הארץ" :
הגיבור של יורם עשת-אלקלעי, כלומר הוא עצמו בספרו האוטוביוגרפי, הוא גם אנטי גיבור. מחוויות המלחמה שלו, מלחמת יום הכיפורים, שפרצה היום לפני 37 שנים, הוא זוכר דווקא את הרגעים שבהם היה צופה מן הצד, שנשקו אינו מתאים לפעולה במצב שנוצר, והוא רואה את גיבורי המלחמה הפוחזים, נוכח בביטחונם העקר והמתעתע ובה בעת מודע לפחדיו. בדיעבד הוא משחזר את הצליחה ההרואית של תעלת סואץ מצד אחד כטיול מאיים, אך קסום – בלשונו – בעולם הזוי, ומצד שני כסדרה של מעשים שלומיאליים כמעט, שבהם כונתה יחידתו הכושלת בתקשורת כ"כוח קומנדו ישראלי בעורף הצבא המצרי". אבל בתוך העולם ההזוי ההוא, עוד טרם פגע פגז במוחו ושינה את חייו לעד, הוא עובר רגע גדול של תובנה שאותו הוא מכנה "רגע האמת של חיי" – הידיעה שאינו גיבור כפי שחשבו בני משפחתו וחבריו לקיבוץ, אלא מת לחיות ומעדיף כל דבר על פני אבדון ואפילו על פני מות גיבורים.
ואז, על שפת השוחה שחפר יורם הצעיר זה עתה, פגע בו אותו פגז והוא איבד את הכרתו. רק מאוחר יותר גילה שבאותו הרגע נפגע פגיעה ישירה, גולגולתו נבקעה כקליפה של ביצה, פיסות של מוחו התפזרו על הארץ, ידו רוסקה ברסיס אחד, ורסיס גדול נוסף ננעץ בריאתו. כמה פשוט היה למות אז, הוא כותב ממרחק שנות דור, ולא לעבור את המסע שהחל הפגז האקראי ונמשך עד לרגע זה.
סיפור הגבורה של עשת-אלקלעי אינו סיפור המלחמה, אלא סיפור השיקום. נלווים אליו סיפורי גבורה משניים: איך הפנים את לקחי המלחמה, איך עמד מול זיכרונותיו והזיותיו הכואבים ביותר וחיבר אותם אל עצמו, איך הוא מתפקד מאז כאדם מלא, מעניק ויוצר, איך מצא את הדרך בחזרה אל בנו, שהיה בן שנתיים כשאביו המילואימניק נפצע והשתנה באחת. סיפור הגבורה הזה הוא סיפורו של פגוע מוח המלמד את עצמו לקרוא, לכתוב, לעשות פעולות חשבון ולזכור מיהו בכלל. וזהו סיפור הגבורה של סטודנט בשנה הראשונה באוניברסיטה העברית, ב-1974, שלמד זה עתה לכתוב ביד ימין – שכן שמאלו, שבה כתב עד כה, משותקת, והוא מנסה לרשום במחברתו את דבריו של המרצה בחוג לארכיאולוגיה ואינו זוכר ואינו מבין ואינו מספיק.
12 שעות ארכה אז ההעתקה של שעת שיעור אחד, מחשב עשת הבוגר, שהוא היום לא רק בוגר אוניברסיטה אלא פרופסור מלא בחינוך טכנולוגי ודוקטור לגיאולוגיה. הגבורה היא ההתמסרות הטוטאלית לשיקום ולחזרה למסלול של חיים בעלי ערך. אבל כדרכו של האנטי-גיבור, הוא אינו מתכחש למחיר הגבוה כל כך ששילם, והוא משלם עדיין, עבור התמסרות זו למלאכת השיקום האינסופית.