ד"ר יונה סאלק : פרקי חיים ( חלק א')

קרא, למד וסיכם : עמי סלנט , עורך האתר "חיים של אחרים: ביוגרפיות וסיפורי חיים "

סיימתי לקרוא את הביוגרפיה המרתקת על  חייו של ד"ר יונה סאלק , שפיתח את החיסון הראשון נגד מחלת הפוליו וגם נגד השפעת .

המחברת היא הפרופסורית לרפואה שרלוטה דקרוס ג'ייקובס שהקדישה 10 שנים למחקר הביוגרפי המונומנטלי הזה אודות חייו של ד"ר יונה סאלק ומתברר כי היא לא רק חוקרת ידועה בתחומי הרפואה ( חקר מחלת הסרטן ) אלא גם כותבת ביוגרפיות מחוננת המצליחה לרתק בכל רגע ואי אפשר להניח את הספר מהיד ( 500 עמודים באנגלית, הספר יצא לאור בהוצאת אוקספורד היוקרתית, 2015 )

על המחברת כאן בקישור

Jonas Salk: A Life, by Charlotte DeCroes Jacobs

Publisher	Oxford New York : Oxford University Press
	2015

יונה סאלק , הילד הראשון למשפחת סאלק , מהגרים יהודים מרוסיה  הצארית ( האם דורה , האב דניאל) , נולד בניו יורק ב1914

השפעת דורה , האם היהודיה הטיפוסית

דורה, האם,  עיצבה אותו אופיו בדמותה , חריצות,  דבקות במטרה וכוח רצון. דורה עלתה עם הוריה מרוסיה וכילדה עבדה כבר  מגיל 13 ללא הפסקה בסדנאות היזע בניו יורק בעבודות תפירה בתנאים די קשים ומפרכים והתקדמה בכוחות עצמה בגיל 17 להיות מנהלת המתפרה בניו יורק. היא היתה האם היהודיה הטיפוסית של ניו יורק , מסורה , שתלטנית ודוחפת את ילדיה קדימה .

היא היתה אם מגוננת וגם שתלטנית ויונה סאלק הצעיר מצא מפלט בקריאת ספרים מגיל צעיר והגיע בהתמדה ובשמחה לספריות בני יורק.  יחד עם זאת , לא תמיד היה צייתן ומדי פעם פרצו מריבות בין האם הדומיננטית ובין הנער המתבגר יונה סאלק.

בלימודיו בביה"ס בניו יורק היה תלמיד בינוני למדי ולא מקובל מבחינה חברתית , אך ידע להתמיד בלימודיו ולהתגבר בכוח רצונו על פערים שונים בלמידה.

כאשר הגיע לביה"ס התיכון היוקרתי Townsend Harris High School  בניו יורק היה צריך להתמודד גם עם רמת הלימודים הגבוהה שם וגם עם האנטישמיות הסמויה מצד חלק מחבריו האמריקאיים לכיתה.  לאחר סיום לימודיו עבר ללמוד בCity college  של ניו יורק ורצה ללמוד משפטים על מנת להיות עורך דין , אך אמו דורה לא הסכימה והניאה אותו מכוונתו זו בטענה כי הוא לא מתאים להיות עורך דין .

למרות הציונים הבינונים שלו במדעים בקולג' הצליח , בסופו של דבר, להתקבל לביה"ס לרפואה של אוניברסיטת ניו יורק כי ועדת הקבלה התרשמה בראיון איתו מאישיותו ונחישותו לעסוק בעתיד במחקר רפואי . לראיונות עם המועמדים בועדות הקבלה בביה"ס לרפואה באוניברסיטת ניו יורק היה משקל לא מבוטל בהחלטה הסופית לגבי המועמדים.

בינתיים מצבה הכלכלי של משפחתו התדרדר , האם , שגידלה 3 בנים , כבר לא עבדה במתפרה והאב שעסק בחייטות בקושי יכול היה לפרנס את משפחתו בניו יורק.

תוך כדי לימודי הרפואה , נאלץ  לכן, יונה סאלק לעבוד בעבודות שונות , במסעדות , בחנויות וגם כעוזר מחקר במעבדה לביוכימיה באוניברסיטה . בעבודתו הנוספת הזו במעבדה לביוכימיה רכש ניסיון רב בביוכימיה , מומחיות זו תרמה לו רבות מאוחר יותר בעת שהתמודד עם פיתוח החיסון לפוליו .

עם סיום לימודי הרפואה בשנת 1939 נישא לדונה לינדסי , בת למשפחה יהודיה מהמעמד הגבוה בניו יורק .ההורים של הכלה לא הסכימו שינשא לדונה בזמן לימודיו (הכיר אותה כבר בשנת לימודיו השלישית  אלא רק כאשר יסיים עם תואר דוקטור לרפואה . לא היה נאה להם כי דונה , בתם, תינשא לבן משפחה יהודיה ענייה והם רצו שבהזמנת החתונה יהיה כתוב ד"ר לרפואה יונה סאלק .

את תקופת ההתמחות שלו עשה בבית החולים היוקרתי הר-סיני בניו יורק והתמחה בתחומי הכירורגיה. בסיום ההתמחות הציעו לו מייד להצטרף לצוות הכירורגים הבכירים של בית החולים. ד"ר יונה סאלק הצעיר דחה את ההצעה כי רצה להמשיך בתחומי המחקר הרפואי . אבל האנטישמיות הסמוייה שמנעה מיהודים לעבוד במוסדות מחקר יוקרתיים סיכלה את כוונתיו . בקשותיו לעבוד במחקר רפואי באוניברסיטת קולמביה  ומכון רוקפלר נדחו על הסף.

חלוץ בפיתוח חיסון נגד שפעת

למזלו , הצבא האמריקאי שחשש אז מהתפרצות נוספת של מגיפת השפעת כמו השפעת הספרדית ב1918 , נערך לפתח חיסונים וסיפח אותו לפרופסור פרנסיס טומס FRANICIS  באוניברסיטת  מישיגן למעבדת מחקר רפואית . יחד עם פרופסור פרנסיס עבד לילות כימים על פיתוח חיסון נגד שפעת . אחרי שלוש שנות עבודה במעבדה , שד"ר יונה סאלק היה בה , ללא ספק, הדמות המובילה , הצליחו לפתח חיסון (לראשונה בתולדות הרפואה)  נגד שני סוגי שפעת עבור הצבא האמריקאי. בהחלט, הישג מרשים לבחור בן 29 בתחילת דרכו במחקר רפואי. כבר אז גילה נחישות , חשיבה חדשנית וחשיבה מחוץ לקופסה.  כאן במעבדה באוניברסיטת מישיגן  גיבש את תפיסתו של פיתוח חיסון המבוסס על  נגיף מומת. בשנת 1945 החיסון נגד שפעת עבר בהצלחה ניסויים מוקדמים וכל הצבא האמריקאי ( 8 מיליון חיילים אמריקאיים ) חוסן בו .

לא הלך בתלם המדעי

קציני הרפואה הבכירים של הצבא האמריקאי מאוד העריכו את ההישג של החיסון נגד השפעת ורצו להמשיך לעבוד איתו בפיתוחים נוספים  , אך בינו ובין פרופסור טום פרנסיס היו חילוקי דעות מקצועיים כי ד"ר יונה סאלק לא הלך בתלם, לא דבק בקווי החשיבה המדעיים המקובלים והשגרתיים וניסה כיוונים אחרים פחות מקובלים במחקר הרפואי ובחשיבה המדעית. כתבי עת מדעים מובילים לא הסכימו אז ( וגם אחרי שנים !!)  לפרסם מאמרים שלו אותם כתב לא לפי הסטנדרטים המקובלים אז , אבל בהחלט היו חדשניים מאוד . ללמדכם כי פירסום מאמרים מדעיים בכתבי עת מדעיים יוקרתיים אינו מעיד בהכרח כי מדובר על מדענים ורופאים פורצי דרך.

המעבר לאוניברסיטת פיטסבורג

ד"ר יונה סאלק מצליח לשכנע את אוניברסיטת פיטסבורג להקים מעבדה רפואית לתחום הוירולוגיה . הוא מגייס כמה עוזרי מחקר ובינהם גם את מזכירתו ועוזרתו האישית לוריין פרידמן שעבדה איתו עד סוף חייו ( לוריין פרידמן היתה אחת המקורות החשובים עליהם התבססה כותבת  הביוגרפיה הנוכחית) . באוניברסיטת פיטסבורג הצליח  ד"ר יונה סאלק לפתח תוך שנתיים עוד סוגי חיסונים נגד שפעת שנוסו גם הם בהצלחה ע"י הצבא האמריקאי.

בתקופה ההיא מגיפת הפוליו הלכה והתגברה בארה"ב ועוררה דאגה ופחדים חריפים באוכלוסיית המשפחות הצעירות , ולכן אנשי המכון הלאומי למלחמה בפוליו בארה"ב חיפשו לגייס מדענים פורצי דרך עם חשיבה לא שגרתית . הם שמעו מקציני רפואה המובילים של הצבא האמריקאי על הצלחתו של ד"ר יונה סאלק בפיתוח החיסון נגד שפעת ועל חשיבתו המקורית מחוץ לקופסא . ראש אגף המחקר של הNIFP ( המכון הלאומי למלחמה בפוליו בארה"ב)  נסע במיוחד לאוניברסיטת פיטסבורג והצליח לשכנע את דיקאן הפקולטה לרפואה ואת ד"ר יונה סאלק לעבור מפיתוח חיסונים נגד שפעת לפיתוח חיסונים אפשריים נגד מחלת הפוליו שהעיבה מאוד על האמריקאיים אז.

אף חוקר אחר בארה"ב לא רצה אז לעסוק במחקר של פיתוח חיסונים נגד הפוליו כי לא היו בטוחים כמה זנים של נגיפי פוליו קיימים ואם היו מפתחים חיסון ספציפי לא היו יכולים לתת מענה לזנים אחרים של וירוס הפוליו. ד"ר יונה סאלק, היה היחידי שהסכים לקחת על עצמו את פרוייקט זיהוי  ואיפיון הזנים השונים של וירוס הפוליו .

לפרוייקט זיהוי סוגי וירוסי הפוליו היתה ועדה מדעית מייעצת מטעם המכון הלאומי למלחמה בפוליו , וכאן הוא נתקל לראשונה בחייו בד"ר אלברט סבין , שהיה אז מדען בכיר ממנו וכבר אז התגלו ביניהם חילוקי דעות תהומיים. ד"ר אלברט סבין , שנודע לאחר שנים כמפתח חיסון הפוליו עם הנגיף המוחלש/חי , כבר אז היה איש מאוד בוטה והתנהג ביהירות רבה לכולם ובמיוחד לד"ר יונה סאלק.

ד"ר יונה סאלק קיבל מענק מחקר של 150,000 דולר על מנת לבדוק בפרויקט הניסוי והאיפיון כמה סוגי נגיפי פוליו קיימים . לאורך כל חיי הפרוייקט הניסוי והאיפיון הוא נאלץ גם להאבק מול ועדת ההיגוי המדעית כי ד"ר אלברט סבין מירר לו את החיים וזאת משום שד"ר יונה סאלק לא הלך בתלם , קיצר תהליכי ניסוי ולא תמיד עבד על פי הפרוטוקול ומכאן היריבות בינו ובין ועדת ההיגוי .

התגלית הראשונה של ד"ר יונה סאלק ותחילת הקרבות מול ד"ר אלברט סבין

תוצאות מחקר האיפיון של ד"ר יונה סאלק גילו כי יש 3 סוגים (זנים) של וירוסי הפוליו. הניסוי נערך על 20,000 קופים שיובאו מהודו ואוניברסיטת פיטסבורג נדרשה להקים מיתקן ענקי לאיחסונם ולפיקוח וטרנרי עליהם.

למרות הקונפלקטים עם ועדת ההיגוי וגם עם ד"ר אלברט סבין הצליח ד"ר יונה סאלק בעבודתו להגיע לתוצאות מצויינות מבחינת האיפיון וזה העלה את מעמדו  וקרנו בפני ההנהלה הראשית של המכון הלאומי למלחמה בפוליו בארה"ב , במיוחד יו"ר המכון בזיל אוקונור וגם ד"ר וויוור (Harry Weaver) שהיה הראשון לגלות את ד"ר יונה סאלק ולגייס אותו.

הניסוי האיפיון שנמשך שנתיים עלה כמיליון וחצי דולר אך סלל את הדרך לפיתוח החיסון של הפוליו גם של ד"ר סאלק וגם של ד"ר סבין.

לאט לאט נוצר קשר טוב בין ד"ר יונה סאלק ובין יו"ר המכון הלאומי למלחמה בפוליו , באזיל אוקונור ( Basil Oconnor) , איש עסקים קשוח ומצליח מוול סטריט שהצליח להפוך את המכון הלאומי למלחמה בפוליו למרכז  מוביל המסוגל לגייס מאות מיליוני דולרים כל שנה . לבזיל אוקונר היתה בת שחלתה בפוליו והוא הקדיש עצמו מאז לגיוס כספים בכל רחבי ארה"ב לצורך פיתוחי חיסונים נגד המחלה.

אוקונור התרשם מאוד מאישיותו ונחישותו של המדען הצעיר ד"ר סאלק והפך להיות התומך העיקרי שלו לאורך שנים . הוא וד"ר וויור החליטו לתת לאוניברסיטת פיטסבורג ולד"ר סאלק תקציב משמעותי לפיתוח חיסון נגד וירוס הפוליו.

ב1952 התפשטות נגיף הפוליו הלכה והתרחבה ועוררה דאגה עצומה בקרב האמריקאים.  אחת מכל 8 משפחות בארה"ב נפגעה מנגיף הפוליו.

מאז הניסוי הכושל של פיתוח חיסון  ע"י KOLMER ב1934 לא היתה כל התקדמות ממשית  בפיתוח חיסונים נגד הפוליו עד שנת 1950 בה גוייס למערכה ד"ר יונה סאלק . בניסוי הכושל של קולמר ב1934 לפיתוח חיסון  חלו בפוליו 10 ילדים מקבוצת הניסוי וד"ר קולמר התאבד. ד"ר קולמר התבסס על חיסון מבוסס נגיף חי ומוחלש . למרות הכישלון כל המומחים בוירולוגיה בארה"ב ובראשם ד"ר אלברט סבין התנגדו נמרצות כאיש אחד למתן חיסון המבוסס על וירוס מומת.

להילחם בשתי חזיתות : במעבדה וגם מול המדענים   

ד"ר יונה סאלק , שהיה בזמנו הראשון לפתח חיסון נגד שפעת האמין בחיסון המבוסס על וירוס מומת בעוד ועדת ההיגוי של המכון הלאומי למלחמה בפוליו ובתוכה ד"ר אלברט סבין האמינה בחיסון המבוסס על וירוס חי/מוחלש.

ד"ר יונה סאלק נאלץ , איפוא , להתמודד , בו-זמנית ב2 חזיתות:  בפיתוח המדעי במעבדה שלו וגם בהופעתיו מול ועדת ההיגוי של המכון .

בזיל אוקונור וגם ד"ר הארי וויוור היו לצידו של ד"ר יונה סאלק וסייעו לו לעקוף את ועדת ההיגוי בה נכללו בזמנו טובי הוירולוגים בארה"ב .

ניסוי חשאי עם החיסון בשלב א'

ד"ר יונה סאלק עקף את ועדת ההיגוי המדעית  והחליט בחשאי וביוזמתו להתחיל את הניסוי של חיסון הוירוס המומת  בבני אדם למרות שועדת ההיגוי המדעית אסרה על כך  .

הניסוי בקבוצת הילדים נערך בחשאי גם על מנת להסתירו מהעיתונות והתקשורת וגם על מנת לחמוק מועדת ההיגוי המדעית של המכון הלאומי למלחמה בפוליו בארה"ב . כל הפעולות החשאיות האלו נערכו בגיבוי המלא של ד"ר הארי וויוור , ראש אגף המחקר של המכון ובידיעתו של בזיל אוקונור יו"ר המכון . הניסוי הראשוני נערך ב2 קבוצות של ילדים , האחת שכבר נדבקו בוירוס הפוליו והשנייה קבוצת ילדים נכים אבל לא מוירוס הפוליו.

הניסוי  המוקדם נערך , כאמור , בחשאי במוסד לילדים מוגבלים מבחינה שכלית  בשם  Watson home  בתיאום עם הרופאה הראשית של המוסד. זה היה מהלך די מסוכן להזריק חיסון לילדים שטרם חלו בפוליו את הנגיף המומת .

הניסוי של השלב הבא נערך במוסד נוסף לילדים מוגבלים בפיטסבורג בשם   The Polk School שם כבר היו מאות ילדים מוגבלים שהתגוררו במקום בתנאי פנימייה.

עדיין הארי WEAVER  וגם  ד"ר יונה סאלק הסתירו  את מהלך הניסוי כולו מהציבור וגם מחברי ועדת ההיגוי המדעית של המכון.

רק בינואר 1953 הם החליטו לגלות  לבזיל אוקונור , יו"ר המכון ולועדת ההיגוי על הניסויים החשאיים שנערכו ע"י ד"ר יונה סאלק וצוותו המסור.  כאמור , בין חברי ועדת ההיגוי המדעית היו ד"ר אלברט סבין וגם פרופסור ג'ון אנדר , המומחה המוביל אז בעולם לחיסונים ( זכה בפרס נובל).

ד"ר יונה סאלק נדרש להופיע בפני ועדת ההיגוי המדעית של המכון ולתת הסבר.  בהופעתו מולם בוועדה , כל חברי הועדה ובראשם ד"ר אלברט סבין ופרופסור ג'ון אנדר ביקרו ותקפו את ד"ר יונה סאלק על כך שתכנון הניסוי שלו היה שגוי לחלוטין .

ד"ר הארי וויוור , ראש אגף המחקר של המכון ובזיל אוקונור , היו"ר,  תמכו בד"ר יונה סאלק והחליטו בגיבוי ציבורי לערוך ניסוי רחב מימדים עם החיסון הניסיוני של ד"ר יונה סאלק. עכשיו כבר פרסמו את עניין הניסוי המתוכנן גם לתקשורת ולטלביזיה וד"ר יונה סאלק הופיע בכמה ראיונות בCBS והציג את מהלך הניסוי המקיף שמתוכנן. 26 מיליוני אמריקאים צפו בקיץ 1955 בהופעתו המשכנעת והסבריו הרהוטים של ד"ר יונה סאלק.

 

המדענים ברחבי ארה"ב המשיכו לבקר את ד"ר יונה סאלק ביתר שאת וביקרו את הופעתו בטלביזיה שהציגה מהלך ניסוי ללא הוכחות מדעיות .

בויכוח הנוקב שהתעורר גם בתוך המכון הלאומי למלחמה בפוליו הרופא הראשי התנגד למהלך הניסוי  וד"ר הארי וויור נאלץ להתפטר באוגוסט 1953 .אבל בזיל אוקונור , יו"ר המכון נפגש עם ד"ר יונה סאלק והבטיח לו את המשך תמיכתו התקציבית לניסוי הגדול ביותר שתוכנן מאז ומעולם בעולם עם חיסונים.

  בצילום : President Franklin D. Roosevelt meeting with Basil O'Connor

בזיל אוקונור , הרכיב ועדת היגוי מדעית נוספת לפיקוח על הניסוי שפעלה במקביל לועדה ההיגוי הראשית של ד"ר סבין וד"ר אנדר .

ועדת ההיגוי החדשה נקראה  The vaccine advisory committee

חברי ועדת ההיגוי הראשית המשיכו להתנגד למהלך הניסוי המקיף , שלב 3 שתוכנן ע"י ד"ר יונה סאלק אבל הגיבוי המוחלט של בזיל אוקונור יו"ר מכון  איפשר לו לצאת לדרך.

הויכוח העיקרי נסוב לגבי הרכב קבוצת הבקרה והפלצבו ושוב לגבי הנגיף המומת , אך בזיל אוקונר, בעורמתו ובאישיותו החזקה מצא, כאמור, דרך לעקוף אותם ולגבות את ד"ר יונה סאלק.

חילוקי הדעות היו כה חריפים עד שד"ר אלברט סבין עם רופאים ידועים נוספים החליטו מיוזמתם לפנות להתריע על כך בפני ועדת קונגרס . אבל בזיל אוקונור הצליח כבר לגייס את תמיכת התקשורת והציבור והמהלכים של ד"ר אלברט סבין ועמיתיו לא צלחו.

יש לזכור כי לקראת חורף 1953 מספר חוליו הפוליו בארה"ב כבר הגיע ל36,000 מקרים . האיום של מגיפת הפוליו היה עכשיו באותו  דרגת איום כמו החשש מהפצצה האטומית של הרוסים  . ועדת הקונגרס היתה קשובה לרחשי הציבור ולא קיבלה את הטענות של ד"ר אלברט סבין ועמיתיו המדענים.

מאחר ובניסוי שלב ג' היו אמורים להשתתף 2 מיליון ילדים אמריקאיים היה צורך להתקשר עם חברות תרופות שיתחילו בייצור בקנה מידה גדול של החיסון הניסיוני.

אבל  חברות התרופות לא תמיד הקפידו על ייצור החיסון כמו שד"ר סאלק קבע בהנחיותיו . לאחר ביקורת נוספת של ד"ר סאלק נוכח העדר בקרת איכות בייצור , הוקמו  בחברת התרופות Eli Lilly  קווי ייצור חדשים לחלוטין עם מערכת בקרת איכות משופרת , כל זאת בניצוחו של ד"ר יונה סאלק.

הניסוי הגדול ביותר בהיסטוריה לבדיקת חיסון

ב26 באפריל  1954 סוף סוף הועדה המייעצת של המכון הלאומי למלחמה בפוליו אישרה את הניסוי הנרחב ביותר בעולם לבדיקת חיסון בהיסטוריה. אבל הועדה לא הרשתה לד"ר יונה סאלק להיות שותף ומעורב במרכז ההערכה והבקרה שנוהל ע"י פרופסור תומס פרנסיס.

המכון הלאומי למלחמה בפוליו מינה את פרופסור Thomas Francis  Jr כאחראי על ההערכה והבקרה של הניסוי הגדול ביותר שנערך בחיסון ילדים בעולם, מדובר היה על שלב 3 של הניסויים בו אמורים היו , כאמור, לקחת חלק 2 מיליון ילדים אמריקאיים  בתי הספר היסודיים.

המדענים האמריקאיים ולצדם ד"ר אלברט סבין גייסו לצידם את ארגון הבריאות העולמי שהביע התנגדות לניסוי המתוכנן .

בזיל אוקונור , יו"ר המכון , אדם עם עוצמה רבה גם בוולסטריט וגם בקונגרס עמד לצידו של ד"ר יונה סאלק וגיבה אותו לכל אורך הדרך.

הניסוי של שלב ג' היה מבצע לוגיסטי עצום מבחינה רפואית והיה צורך לגייס עשרות אלפי אחיות ואלפי רופאים לביצוע שלושת שלבי ההזרקות של החיסון עם הנגיף המומת . אלפי מתנדבים השתתפו בניסוי הענקי  בכל רחבי ארה"ב .

הניסוי עלה למכון הלאומי במלחמה בפוליו בארה"ב  25 מיליון דולר , כולל 6 מיליון דולר ששולמו לחברות התרופות.

בצילום : רופא אמריקאי מחסן ילדי ביה"ס בשלב ג' של הניסוי 1955

תמיכה ציבורית וביקורת של הקהילה המדעית

הביקורת של המדענים בארה"ב ובאירופה כנגד הניסוי שלב 3  הלכה וגברה ובכנס מדעי של מאות מומחים לוירולוגיה ד"ר סאלק שוב ניצב מול ביקורת נוקבת.  המדענים לא פירגנו לו בשום שלב של הניסוי.

בראיונות בשלב מאוחר יותר בחייו הסביר כי מסע הצלב של המדענים כנגדו היה מתיש אך הוא כבר היה מנוסה במצבי לחץ עוד מביה"ס התיכון בניו יורק כאשר חבריו החרימו אותו בטענות שונות אשר מאחוריהן הסיבה העיקרית היתה אנטישמיות כלפי הילד היהודי המופנם והשקט .

המתח בארה"ב לגבי תוצאות הניסוי הלך וגבר כי לא היה ברור מה תוצאות ניסוי של שלב ג'.

רק ב12 לאפריל 1955 בכנס גדול באן-ארבור בארה"ס פרסם פרופסור פרנסיס , ראש מרכז ההערכה והבקרה של הניסוי את תוצאות הניסוי הרפואי הגדול ביותר בהיסטוריה,  שנועדו לסכם ולהעריך את 5 שנות עבודת הפיתוח של ד"ר יונה סאלק במעבדות של אוניברסיטת פיטסבורג.

פרופסור פרנסיס הכריז מול אלפי משתתפים והעיתונות כי ממצאי ההערכה שלו מוכיחים כי הניסוי של חיסון סאלק עם הנגיף המומת בטוח ויעיל לחלוטין .  הניסוי עם החיסון של הנגיף המומת הצליח מעל ומעבר למשוער בקבוצות של 2 מיליוני ילדים אמריקאיים .

ד"ר יונה סאלק הפך לגיבור הלאומי של ארה"ב והוזמן להופעה בתכניתו של אדווארד מורו (MURROW ), בראיון מול 40 מיליון אמריקאיים נשאל ד"ר יונה סאלק על עבודתו  ונשאל  על ידו האם רשם כבר פטנט על החיסון , ד"ר יונה סאלק ענה לו בשאלה רטורית , האם  אפשר לרשום פטנט על קרני השמש ?  ואכן ד"ר יונה סאלק ואוניברסיטת פיטסבורג מעולם לא רשמו את החיסון שפיתחו כפטנט ייחודי . לו רשם את החיסון שלו כפטנט היה יכול להיות מיליונר , אך הוא נותר מדען צנוע שחיפש לפתח עוד סוגי חיסונים כנגד מחלות שונות.

גם אחרי שזכה לתהילת עולם , הקהילה המדעית לא פירגנה לו , לא הרעיפה תשבוחות ונותרה עם תגובות קרירות. גם מאמרים שכתב על מהלך הפיתוח והניסוי לא התקבלו בכתבי העת הרפואיים החשובים בארה"ב.  גם ועדת פרס נובל לרפואה בשבדיה אשר היתה מודעת לפריצת הדרך המדעית של ד"ר יונה סאלק דחתה את ההמלצה להעניק לו פרס  נובל  לרפואה בשנה שלאחר מכן .

 קישור לראיון הוידאו עם מחברת הביוגרפיה 

מקור וקרדיט :

Jonas Salk: A Life, by Charlotte DeCroes Jacobs

Publisher	Oxford New York : Oxford University Press
	2015