ami
א. הבריחה מסוריה של הילדה היהודיה תניה חלפון (אוס)
אחי ניסה לברוח, אבל הוא לא הצליח במשימה ונתפס. הוא ישב בכלא הסורי למעלה משנה
קוראים לי תניה חלפון ואני סבתא של אביה, נולדתי בשנת 1956 בעיר חלב שבסוריה למשפחת אוס (שפירושו בעברית קשת).
אבי היה סוחר, היינו משפחה מרובת ילדים, למדנו עד כיתה ו' בבית ספר יהודי שהיה צמוד לבית הכנסת. הבנים תמיד היו בורחים מבית הספר לבית הכנסת הסמוך, כדי ללמוד תורה. מפני שבבית הספר לא לימדו תורה.
החלום, שהיה לי מאז שנולדתי, היה להעלות לארץ ישראל!!
כשפרצה מלחמת ששת הימים בישראל, עדיין היינו בסוריה. התושבים הערבים בסוריה, רצו תמיד להרוג אותנו ולנקום בנו. ולכן חווינו כל הזמן פחד. במיוחד כאשר ישראל הייתה מבצעת איזו פעולת תגמול נגד סוריה. הסורים היו מאוד כועסים אלינו וטענו שאנחנו משתפי פעולה עם הציונים. והפחד שלנו היה גדול. מידי פעם היו תוקפים יהודים ברחוב ללא סיבה מיוחדת. ולכן, אמי הייתה תמיד מחביאה אותנו במרתף של הבית, כמו כן הם הטילו הגבלות רבות על היהודים בתחומי התנועה והמסחר.
כשסיימתי את כיתה ו' עברתי ללמוד בבית ספר נוצרי, כדי שתהיה לי האפשרות שלא להופיע בבית הספר בשבת. שכן, היה זה בית ספר פרטי, ובבית ספר פרטי אפשרו לנו שלא להגיע בשבת.
בכל השנים ניסינו לברוח מסוריה ולהגיע לארץ ישראל. יום אחד אחי ניסה לברוח, אבל הוא לא הצליח במשימה ונתפס. הוא ישב בכלא הסורי למעלה משנה, עד שבאחד הימים נודע לאבי, שאחי נמצא בכלא. אבי שיחד בכסף רב את מי שצריך, וב"ה אחי השתחרר עם אזהרה חמורה, שאם ינסה שוב לברוח יוציאו אותו להורג. אבל אחי לא שעה לאזהרותיהם, והוא ניסה שוב לברוח. עד שבפעם הזאת הוא הצליח לחצות את הגבול ולהגיע לארץ ישראל רגלית. החיילים כמעט שירו עליו. בארץ ישראל הוא התגייס לצבא ושירת בצנחנים, ולאחר חצי שנה אחי השני ברח מסוריה לישראל והצליח ב"ה.
ולאחר מספר שבועות, בשנת 1973, כשהייתי בת 17 אני ואחי הקטן בן ה 13 הוברחנו בעזרת מבריח, שלקח אותנו במכונית שלו והציג אותנו כאילו שאנחנו ילדיו. הגענו ללבנון, שם היינו מספר שבועות אצל משפחה יהודית. ולקראת העלייה לארץ ישראל העבירו אותנו בלילה חשוך לחוף הים. משם העלו אותנו לספינת "חיל הים", שהעבירה אותנו לחופי הארץ, ראינו מהספינה את האורות של לבנון. בדרך לא הרגשתי טוב והיה לי סחרחורות, ולכן החיילים נתנו לי לישון במיטה שלהם. עד שהגענו לארץ ישראל.
בכל פעם, שאבי הבריח אחד מהילדים לקחו אותו לכלא, הרביצו לו ועינו אותו עינוים קשים.
כשעליתי לארץ ישראל הגעתי לפנימייה שעל הר הכרמל למדתי שם עברית וסיימתי שם את לימודיי, בחופשות הייתי נוסעת לקרובי משפחתי שעלו לארץ ישראל לפני כן, משום שמשפחתי עדיין נשארה בסוריה. רק כעבור 10 שנים אמי ואחיותיי עלו לארץ ישראל. מהם נודע לי שאבי נהרג, הבשורה הזאת הייתה קשה וכואבת, אבל שרדתי. קשה היה לחשוב על אבא שמסר את נפשו כדי לעלות לארץ ישראל לא זכה להגשים את חלומו.
מקור וקרדיט : מיזם הקשר הרב-דורי
ב. הבריחה של הנער היהודי יוסי קטרי מסוריה
"חיינו טוב בדמשק, אבל ההורים כל הזמן דיברו על זה שצריך לעלות לישראל", מספר קטרי. קטרי עלה לישראל עם שלושה צעירים נוספים בשנת 1959 כשהוא רק בן 13. שנה קודם לכן כבר החלו להתארגן קבוצות קטנות של יהודים שהצליחו לעשות את המסע מסוריה, דרך לבנון ועד לישראל. יוסי ושלושה מחבריו רצו גם: "היה אסור לאף אחד לדעת. לא הורים, לא אחים, לא כלום", הוא מספר. "הגענו לבחור אחד, הוא היה נהג מונית. היה צריך לשלם מס כדי להגיע מסוריה ללבנון. הנהג הזה, הוא ידע שאנחנו יהודים, והוא קיבל מאתנו יותר מהסכום הזה, אבל אנחנו לא ידענו שהוא יעביר אותנו הרבה ידיים. הוא לא אמר לאחרים שאנחנו יהודים, והם חשבו שאנחנו רק רוצים לעבור את הגבול כדי לא לשלם את המס".
"קבענו לבוא אליו בתאריך מסוים בשעה שלוש בצהריים. כל אחד נפרד מהמשפחה שלו, בלי להגיד לאן הוא הולך. אחותי הקטנה הייתה בת שנה וחצי, אמרתי לה שלום, והלכתי. עברתי דרך החנות של המשפחה, אבל אבא שלי לא היה. סבא היה. אמרתי לו שלום, והוא אמר לי: 'אללה מעכ', יעני אלוהים איתך, והלכתי". יוסי לא סיפר לאיש לאן מועדות פניו. בפעם הבאה שבה יראה את הוריו, הוא כבר יהיה בעל ואב לילד.
בצילום : הקהילה היהודית בדמשק , שנות ה-50
את המסע ללבנון עשו הארבעה דרך מספר מבריחים. "הגענו למוכתר של אחד הכפרים בלבנון, והוא אמר לנו: 'אני אקח אתכם עד הנקודה של פסי הרכבת. אתם תלכו על הפסים, ותגיעו לתחנת המכס של הלבנונים. תגידו להם שאתם קרובים שלי'. ירדנו שם בתשע בערב בערך, בפסים, והתחלנו ללכת. הלכנו בין שדרת עצים, פסי רכבת ולא רואים כלום, שום דבר, חושך. התחיל בכי. תארו לעצמכם, זה ילדים בני 13 וחצי עד 15. אחד עודד את השני, לא היתה לנו אפשרות אחרת, אין לנו מה לעשות. מרגע שעזבנו עד אותו רגע לא אכלנו כלום. לא מים, לא כלום, שום דבר". קטרי מודה שאם הייתה פעם אחת שהוא באמת פחד במהלך המסע, הרי שהייתה זו ההליכה לצד הפסים.
בהמשך הצליחה הקבוצה להגיע לשכונת ואדי אבו ג'מיל שכונה בביירות בה שכנה קהילה יהודית גדולה. חברו למסע של קטרי, יוסי נעומה, מספר אף הוא: "הגענו לביירות, לוואדי אבו ג'מיל. נכנסנו לשכונה ולא הכרנו שם שום דבר ואף אחד. ראינו מספרה שם, והיה כתוב עליה: 'סימנטוב'. סימנטוב זה יהודי, אמרנו יאללה ניכנס אליו. אמרנו לו: 'באנו לכאן, אנחנו לא יודעים מה לעשות'. הוא אמר לנו: 'תשבו פה אצלי, אני אסדר את זה'". בסמוך למספרה שכנה חנות מכולת שהייתה שייכת לדודו של יוסי קטרי. הדוד קיבל את הילדים והודיע לאביו של קטרי שהם נמצאים אצלו: "לאבא שלו בסוריה היה טלפון, זה היה דבר נדיר אז טלפון. אז הוא הודיע לו ש'ארבע פחי שמן הגיעו, והכל בסדר'. אז הוא הבין את הרמז", סיפר נעומה.
בינתיים, בדמשק, משפחותיהם של השניים ספגו את תוצאות הבריחה. אנשי המשטרה בדמשק היו מודעים לבריחות המתוכננות של נערים יהודים לישראל, ולכן אם המשפחות לא דיווחו בתוך שעות ספורות על היעדרותם, הם היו נכנסים לכלא. "החוק אומר שאם עד 12 בלילה, הבן לא חוזר, האב צריך לבוא לדווח. אז ארבעת האבות שלנו היו כבר במעצר ונשארו שם לשלושה ימים. ידענו על זה בדיעבד
קבוצה שיצאה לפנינו ביום או יומיים נתפסה ושפטו אותם ל-18 שנה. אנחנו לא ידענו את זה כי כבר היינו בדרך", מספר קטרי. בשלב מאוחר יותר בילה אביו כשנה בכלא וכך גם אמו ואחיו. ההורים עלו לבסוף ארצה אחרי 20 שנה והאחים אף הם הצליחו לצאת מדמשק…..