ami
בני הזוג מוריס וגולדה מאירסון
מקור וקרדיט לצילום :
Golda Meir with husband Morris Meyerson
University of Wisconsin-Milwaukee Libraries
בגיל 14 כשגרו במילווקי, וויסקונסין ברחה גולדה מביתה לאחותה הנשואה בדנבר, קלורדו מאחר שהיא סירבה לבקשת הוריה שרצו שהיא תעזוב את בית ספר ותינשא . בביתה של אחותה פגשה גולדה את מוריס מאירסון.
גולדה מאיר, אז גולדה מאבוביץ, התנתה את נישואיה בתקופה דומה לנישואי פולה ודוד בן גוריון בכך שבן זוגה מוריס מאירסון יעלה עמה לארץ ישראל.
בני הזוג עלו יחד לארץ ואף הצטרפו, כרצונה של הכלה, לקיבוץ. בשנותיה הראשונות בארץ ישראל הייתה מאיר פעילה מאוד בקיבוץ, בתנועה, במפלגה. הצעירה הנמרצת נבחרה לוועדה המתמדת של קיבוצה מרחביה וייצגה את הקיבוץ בכינוס הארצי של התנועה הקיבוצית. אלא שפעילות זו נקטעה מעט לפני הולדת ילדיה. הזוג מאירסון הצעיר עזב את הקיבוץ מעט קודם וחי בירושלים. שלא כמו בן גוריון, למאיר לא היה מי שיטפל בבית ובילדים. מכיוון שהתקופה הייתה תקופה של משבר כלכלי, השתתפה מאיר גם בפרנסת המשפחה בעבודות כביסה מזדמנות.
ב–1917, כשהיתה בת 19, התחתנה עם מוריס מאירסון. ב–1921, בימי העלייה השלישית וביוזמתה, עלה הזוג הצעיר לארץ. מאיר שאפה להגשים את הדרך הציונית־סוציאליטית בארץ ואמרה "מוטב שנהיה קבצנים בארץ ישראל ולא עשירים באמריקה". הם גרו ב"עיר העברית הראשונה", תל אביב, ועברו לחיות בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. כדי להוכיח שגם נערה אמריקאית מסוגלת לעבוד בכל עבודה פיזית מפרכת, השתלבה בעבודות המטבח והייעור. מאיר היתה לדמות מרכזית בקיבוץ, אך בעלה חש כנטע זר והפער הגדול ביחסם לחיי השיתוף בקיבוץ גרם ל"משבר הגדול הראשון בנישואיה של גולדה". אחרי שנתיים וחצי מאיר נאלצה לעזוב את הקיבוץ, הפעם בעקבות בעלה.
בצילום למעלה : גולדה מאיר בקיבוץ מרחביה
פרק זה בחייה היה קצר מאוד. אחרי כחמש שנים חזרה גולדה מאיר לפעילות ציבורית – חבריה הגברים קראו לה להנהגת מועצת הפועלות. ראשיתו של פרק זה בחייה היא גם ראשיתה של פרדתה מבן זוגה.
מרגע שחזרה מאיר לחיי הציבור, נפרדה ממוריס. הם לא התגרשו מעולם אך חיו בנפרד ובידידות עד מותו של מוריס כאורח בביתה של גולדה בירושלים בשנת 1951. "באופן סמלי", מציינת גולדה, היא לא שהתה בבית באותה העת. למאיר היו יחסי קרבה עם רבים מחבריה הגברים להנהגה, ככל הנראה היו לה גם יחסים זוגיים לא רשמיים עם אחד או עם כמה מהם, אך למעשה תפקדה מאיר לבדה במישור האישי-משפחתי. מרגע שבחרה בחיי ציבור והנהגה, בחרה למעשה בחיים ללא בן זוג. יתר על כן, הרכילות על יחסיה עם חבריה הגברים הייתה לחם חוקם של רבים – אישה לבד בפעילות ציבורית "מושכת" רכילות מסוג זה.
נטל גידול הילדים והדאגה למשפחה היו מוטלים כמעט רק עליה. רגשי האשמה על היעדרותה בולטים מאוד בספרה "חיי". היא כותבת על "הפיצול הפנימי הנצחי" בין חובתה כאם ובין פעילותה הציבורית ומתארת את סדר יומה הצפוף שכלל אספות וישיבות וגם ביקור אצל הרופא עם בתה או שיעור נגינה של בנה. היא מספרת בגאווה ובלא מעט צער כיצד התגנבו ילדיה פעם אחת לאספה שנאמה בה והצביעו עם החברים בעד הצעת אמם. סדר יומה הציבורי הושפע גם ממצבה המשפחתי. כך למשל פעילותה בארגון אימהות עובדות היה קשור לניסיונה שלה כאם עובדת. במישור אחר, נסיעתה לארצות הברית בראשית שנות ה-30 בשליחות התנועה הייתה קשורה גם בבעיות בריאות של בתה.
