ברונו בטלהיים :  ממחנות הריכוז של הנאצים לטיפול פסיכו-דינמי בילדים

בשנת 1990 ברונו בטלהיים "איבד את טעם החיים". הוא נטל כדורי שינה, עטף את ראשו בשקית ניילון וחנק את עצמו למוות. לאחר מותו נפתחה תיבת פנדורה ונחשול של האשמות מוטט את אמינותו ואת המוניטין של הפסיכולוג האמריקאי הנערץ.

בטלהיים יצר תורה טיפולית ייחודית עבור ילדים שסובלים מהפרעות נפשיות קשות והיה מראשי המומחים שדגלו בטיפול פסיכודינמי בילדים אוטיסטים.

ברונו בטלהיים Bruno Bettelheim‏; 28 באוגוסט 1903, וינה, אוסטריה – 13 במרץ 1990, סילבר ספרינג, מרילנד, ארצות הברית) היה פסיכואנליטיקאי ופסיכולוג ילדים יהודי-אמריקאי. רעיונותיו אודות הפסיכואנליזה של זיגמונד פרויד, ואודות ילדים עם הפרעה רגשית, שאת חלקם פיתח בהתבסס על התנסויותיו במחנות הריכוז, הקנו לו מוניטין בינלאומיים.

קורות חייו

אוסטריה

בטלהיים נולד בווינה למשפחה יהודית מתבוללת מהמעמד הבינוני. כבר בגיל 14 גילה עניין בפסיכואנליזה, והתקרב לחוגיו של זיגמונד פרויד. למד פילוסופיה ותולדות האמנות באוניברסיטת וינה. לאחר מותו של אביו נטש לזמן מה את לימודיו, וניהל את מנסרת המשפחה במשך שבע שנים. במהלך תקופה זו נישא לג'ינה, אשתו הראשונה, והשניים טיפלו בילדה אוטיסטית בביתם בווינה. בטלהיים סיים את לימודיו בשנת 1938; עבודת הגמר שלו נכתבה אודות עמנואל קאנט ("הבעיה של יופי טבעי ואסתטיקה מודרנית").

באפריל אותה שנה, לאחר האנשלוס בו סופחה אוסטריה לגרמניה הנאצית, נשלח בטלהיים למחנה הריכוז דכאו, ומאוחר יותר למחנה הריכוז בוכנוואלד. בבוכנוואלד התיידד עם ארנסט פדרן, בנו של הפסיכואנליטיקאי הווינאי המפורסם פול פדרן, וכאסטרטגיית הישרדות פיתחו השניים את יסודות ה"פסיכולוגיה של הטרור", כפי שכינו אותה. לאחר כעשרה חודשי שהות במחנה הריכוז הוא שוחרר במהלך חנינה כללית שהוכרזה לכבוד יום הולדתו של היטלר, ו"אופשר" לו להגר לארצות הברית – ככל הנראה הודות למאמצי תומכיו האמריקאיים (לטענתו הייתה זו אלינור רוזוולט).

תוארו האקדמי נשלל ממנו על ידי הנאצים, וחודש בשנת 2004 על ידי אוניברסיטת וינה.

ילדי החלום בישראל 

ב-1969 התפרסם ספרו "ילדי החלום", בו תיאר מחקר שערך בישראל לגבי השפעת החינוך הקיבוצי המשותף על התפתחות הילדים. מתצפיותיו אלה הסיק בטלהיים כי ילדים שגדלו בחינוך משותף מתקשים ביצירת קשרים רגשיים ואינטימיים חזקים וממושכים. מסקנה זו העלתה בו את השאלה, באיזה אופן קשורים הרכוש הפרטי והרגשות הפרטיים, אם אכן היעדרו של רכוש פרטי מחליש את הרגשות הפרטיים. מחקרים מאוחרים יותר, שעקבו אחר הילדים שאותם חקר בטלהיים, הפריכו במידה רבה את מסקנותיו. תחזיותיו השחורות לגבי קשיי התפקוד הרגשיים של ילדי הקיבוץ לא התממשו.

  לסקירה המלאה

מקור 2