עיטור הגבורה : חייו ומותו של סגן-משנה שלמה ערמן ז"ל

שלמה ערמן (28 בינואר 1953 – 8 באוקטובר 1973) היה חייל צה"ל שעוטר בעיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל, על לחימתו במלחמת יום הכיפורים. הועלה לדרגת סגן-משנה לאחר מותו.

סיפור חייו

 שלמה, בן אסתר ואברהם, נולד ביום י"ג בשבט תשי"ג (29.1.1953) בחיפה. הוא למד שנה בבית-הספר היסודי "אפגני", ואחר-כך המשיך בבית-הספר היסודי "קישון" וסיים את לימודיו שם בכיתה השמינית. כיוון שציוניו היו מעולים, המליצו מוריו ומנהל בית-ספרו, שימשיך ללמוד בבית-הספר "הריאלי", ששמו הולך לפניו כבית-ספר מעולה. שלומי כפי שכינוהו בחיבה בני משפחתו וידידיו, היה תלמיד עירני, חרוץ ומוכשר. מוריו זוכרים אותו כתלמיד מעולה ושקדן, שהבין על נקלה כל אשר נלמד בכיתה. אחר כך היה עוזר ברצון לתלמידים שהתקשו בהבנת החומר והיה מקדיש להם שעות ארוכות מזמנו החופשי.

את מרבית שעות הפנאי שלו הקדיש לפעילות בתנועת הנוער "צופי ריאלי" ולעיסוק בספורט. שלומי היה צעיר רב-מרץ, עליז ואופטימי ובזכות תכונות אלו נתחבב על מכריו ועל ידידיו. חברים נהגו לבוא אליו כדי להתייעץ בו גם בבעיות אישיות. הוא ידע ליצור קשרים חברתיים בקלות וטבעיות ותמיד מצא שפה משותפת עם כל אדם ולו גם בעל רקע שונה מאוד משלו. אנשים אהבו להיות בחברתו, ומצאו בו עניין ותענוג. לא פלא הוא, שתמיד היה מוקף בחברים. שלומי הממושקף, נמוך הקומה והעגלגל היה צנוע ועניו למרות כל הישגיו. מעולם לא נהג עליונות ולא התפאר ביכולתו בבית-הספר, בתנועה או בצבא. חבריו סיפרו כיצד היה מוכן תמיד להאזין להם וכיצד מצאו אצלו תמיכה ועידוד. כפי שהיה נקי, מסודר ומקפיד גדול בעניני מוסר והגינות בבית-הספר, כך היה גם ביחסו לחבריו ולאנשים בכלל. מילדותו היה מאמין גדול בטוב הגנוז בבני-אדם ועשה רבות כדי לגלות מידה זו בחייו. ארבעה ימים לאחר שעמד בהצלחה גדולה בבחינות הבגרות, התגייס שלמה לשירות סדיר בצה"ל.

שלמה גויס לצה"ל בתחילת אוגוסט 1971 והוצב לחיל השריון. לאחר הטירונות השתלם בקורסים השונים למקצועות השריון, והשלימם בהצלחה מלאה. אחר-כך נשלח לקורס מפקדי טנקים, שבסיומו הוצב לאחת מיחידות השריון בסיני. גם בצבא היה אהוב על הכול, על מפקדיו ועל פקודיו כאחד. המפקדים העריכוהו על יושרו, על הגינותו ועל האחריות הרבה שנהג בעבודתו. הוא היה איש שריון מעולה, שמקצועיותו עמדה במבחנים הקשים ביותר. הוא היטיב להכיר כל בורג וכל פינה בטנקים שלו והצטיין באחזקת הכלים ובתפעולם. החיילים אהבו אותו, כיוון שהיה היחיד בין המפקדים, שלא הרחיק עצמו מהם ושיתף עצמו בכל אשר עבר עליהם. הם העריצו אותו כאדם ובטחו בכישוריו כמפקד.

שלמה ערמן הוצב בגדוד 9 של חטיבה 14 בסיני.

מלחמת יום הכיפורים

שבועיים לפני מלחמת יום הכיפורים נשלחה המחלקה שבה שירת למתחם "אורקל" של קו בר-לב, המתחם הצפוני ביותר של צה"ל בקו התעלה, שכלל שלושה מעוזים. אזור מעוז אורקל היה שטח קשה לתנועה המוקף בביצות טובעניות, והגישה אליו הייתה דרך ציר האורך שצמוד לתעלת סואץ או דרך כבישי פלסטיק שסללו אנשי חיל ההנדסה. עם פרוץ המלחמה, ב-6 באוקטובר 1973, ספג המעוז אש כבדה של ארטילריה מצרית ממערב וממזרח. מפקד המחלקה, יצחק רוט, פקד על שלושת הטנקים של המעוז לנוע לכיוון עמדות האש המסומנות, אולם נפגע מרסיסים בראשו, איבד את הכרתו, ולאחר זמן מה מת מפצעיו.

שלמה ערמן, סמל המחלקה, נטל את הפיקוד, ארגן את הכוח ופתח בירי לעבר העמדה המצרית בה רוכזו חיילים מצריים נושאי נשק נ"ט, טנקים ותותחים. הכוח ניהל קרב ממושך כנגד המצרים, תוך שערמן מתדרך כל העת בקור רוח את אנשיו ומשבחם על קליעותיהם.

בינתיים הותקף המעוז על ידי חיילי חי"ר מצרים ושידר קריאות נואשות לעזרה. שלמה ערמן החליט כי שני טנקים יחזרו למעוז להילחם במצרים וטנק נוסף יחפה מאחור בעמדת אש. ערמן חזר אל חצר המעוז ומשם ניהל קרב אש נגד מאות אנשי חיל רגלים מצריים ונגד חוליות שריון מצרי. בינתיים הלכה ואזלה התחמושת, ותגבורת לא נראתה באופק. ערמן החליט לחסוך בתחמושת, ובמשך הלילה ניהלו קרב מטווחים קצרים נגד אנשי חיל הרגלים. לאחר חצות, התקלקל תותח הטנק, וערמן עבר לטנק אחר. עם עלות השחר פקד להיכנס אל עמדות מסתור ולהעביר אליו את כל הפגזים שנותרו בטנקים האחרים.

ביום השני למלחמה, הפגיז ערמן את מוצב אורקל ג', כדי לנסות ולעצור את התקפת החי"ר המצרית, אולם לקראת צהריים נכבש המוצב ורוב חייליו נהרגו או נשבו. עקב האירועים, התגבשה החלטה לעזוב את המעוז כששני טנקים וזחל"ם מחלצים את אנשי המעוז שנותרו.

הפריצה מהמעוז בוצעה כאשר ערמן נע בטנק הראשון, אחריו הזחל"ם והטנק השני במאסף. המגמה הייתה להגיע אל ציר "זגוגית" שיוביל אותם לכביש בלוזה. ליד שער המעוז הצליחו שלושת הכלים להיחלץ ממארב והמשיכו לנוע, בלב שטח בשליטה מצרית, אל עבר ציר "נדר". לאחר פגיעת טיל בזחל"ם וחסימת דרכו של הטנק המאסף, ביקש ערמן אישור לעצור ולחלץ את האנשים שבזחל"ם, אולם נענה בשלילה, ונאלץ לנטוש את שני הכלים.

תוך זמן קצר נפגע גם הטנק האחרון מטיל נ"ט. ערמן ואנשי הצוות נחלצו מהטנק והמשיכו בנסיגה רגלית לעבר תעוז "יורם", שהיה מרוחק כ-17 ק"מ ממיקומם. המסע המפרך בביצות ארך כשמונה שעות, ובמהלכו נשא עמו ערמן חייל פצוע מחיילי התצפית.

ערמן ופקודיו הגיעו סמוך לטנקים של אנשי מילואים מגדוד שריון 113 תחת פיקודו של אסף יגורי, שגויסו בבוקר יום הכיפורים, שעות ספורות לפני פרוץ המלחמה. אנשי הגדוד, שהותקפו קודם לכן על ידי מארב הקומנדו המצרי ברומני, חשדו שמדובר באנשי קומנדו מצריים. אף שערכו הליך זיהוי שבו הוכח להם שמדובר בחיילים ישראלים (החיילים נתנו שמות קוד ופרטים על החיים בארץ), ירו חיילי גדוד 113 פגז לעבר ערמן ופקודיו, שממנו נהרגו ערמן ושניים מהנחלצים, בעוד שניים אחרים, לוי וסורקיס, ניצלו. לאחר שעלה ספק אצל אנשי הגדוד אם אכן מדובר בכוח קומנדו מצרי, הוזעקה עזרה לטיפול בנפגעים, אולם זו נאלצה לקבוע את מותם.

על פועלו במלחמת יום הכיפורים קיבל ערמן את עיטור הגבורה, העיטור הגבוה ביותר שניתן בצה"ל.

דבר מותו של ערמן נודע להוריו רק בתום שלושה שבועות, משום ששמו נרשם בטעות כהרמן במקום ערמן.

  בצילום : הוריו של שלמה ערמן ז"ל בטקס קבלת עיטור הגבורה. צילום: באדיבות המשפחה

אנדרטה לזכרו של סג"ם שלמה ערמן, בגן הנושא את שמו, בשכונת נווה שאנן שבחיפה

ראש עיריית חיפה, אלוף (במיל.) עמרם מצנע הקים אתר זיכרון לזכרו בגן, הנושא את שמו, ברחוב טבנקין בעיר, ליד בית הוריו.

מקור