מלחמת יום כיפור, הלילה שבין ה- 16 ל- 17 באוקטובר. לנמל פורט סעיד חודרים ארבעה לוחמים של שייטת 13, כשכוח חילוץ של היחידה וחבורת הפיקוד מחכה בלב ים. שניים מהלוחמים, סגן עודד אמיר ורס"ל עלי קמחי, צוללים לכיוון ספינות המלחמה של חיל הים המצרי כשעל גופם מוקשי עלוקה, מטעני חבלה שמצמידים לגוף הספינה כדי להטביע אותה. לילה בחוץ, חושך מצרים במלוא מובן המילה, וסביבם מתפוצצים מטעני עומק שהמצרים זורקים למים כדי למנוע חדירה. כל פיצוץ שכזה שולח גלי הדף שמורגשים בעומק גופם של הצוללים. פיצוץ ועוד פיצוץ, סערה של ממש שמקפיצה את פעימות הלב, מכווצת את השרירים והולמת בגופם. לוחמי השייטת כבר ידעו שהמצב נטה לטובת צה"ל בחזית הסורית וגם בזו המצרית. האם הם פחדו? אולי חשבו לבטל ולנסות שוב במועד מאוחר יותר, מה עבר להם בראש בזמן שפעלו בעומק האויב? כנראה שלעולם לא נדע.
מבצע "ליידי" היה פעולה קלאסית של שייטת 13 במלחמת יום כיפור. בניגוד גמור לזרועות האוויר והיבשה, חיל הים הצליח להכריע את האויב כבר בהתחלה. ספינות מלחמה של הסורים והמצרים טבעו בסדרה של מתקפות מוצלחות, ובתגובה לכך המצרים סגרו את הספינות שלהם בנמלים המוגנים. מהפתח של אותם נמלים הם יצאו רק כדי לירות על כוחות צה"ל בסיני, אך מיד שבו למזח הבטוח.
בצד המערבי של הנמל המצרי צללו בין הדי הפיצוצים סרן עודד אמיר ועלי קמחי. הם דיווח למש"ט שהצליחו להגיע לפתח הנמל, לפני התפצלות הצוותים, אבל מאז קולם לא נשמע. למפקד השייטת לא היה ברור האם הצליחו להצמיד את מוקשי העלוקה שלהם, והאם הם בדרכם חזרה. גם הצוות של ברוש ושקדי איחר לחזור, מה שהגביר את החשש.
קורות החיים של סרן עודד אמיר ז"ל
עודד, בן גאולה ושמואל, נולד ביום י"ד באייר תש"י (1.5.1950) בקיבוץ גשר הזיו. הוא למד בכיתות היסוד במשק ואחר-כך המשיך ולמד בבית הספר התיכון האזורי. מילדות התבלט עודד בבגרותו הרוחנית ובאישיותו המגובשת. מכריו מימי הילדות זוכרים אותו כבעל חוש צדק מפותח, שכבר אז, היה קרוב יותר "לחוש הצדק של מבוגרים" מאשר לזה "של ילדים".
מכיוון שניחן גם בעוז-רוח, בעקשנות ובאכפתיות, לא היה מסוגל שלא להתערב בכל אשר התרחש לנגד עיניו. הוא היה מתנפל על ילדים גדולים ממנו שנטפלו אל חבריו, למרות שלא היה גברתן אלא קטן ורזה. עודד לא היה מסוגל להשלים עם עוול שנעשה. הוא שימש בחברתו ובכיתתו מעין מצפון של הכל. עד מהרה התרגלו לראותו כמנהיג הטבעי של החבורה והוא אהב לדאוג לענייני ציבור ועמד בראש המתנדבים לכל משימה. המורים ידעו כי אפשר לבטוח בו והפקידו בידיו משימות קשות. הכל היה אכפת לו: שהטיול יצליח, שהכיתה תהיה נקיה, שיתר חבריו לכיתה יהיו שותפים למתרחש ואיכפת היה לו לעזור, כאשר הייתה דרושה עזרה.
עם זאת, היה שובב גדול והרבה לעשות מעשי-קונדס. ברוב תושייה היה מתכנן ומבצע תעלולים ששמשו, כעבור זמן, נושא לשיחה בכל המשק. היה בו אותו מיזוג נדיר של אהבת-חיים מלאה עליצות, עם רצינות מבוגרת ואחראית. לימים, כאשר התעורר הצורך להדריך צעירים, קיבל את המשימה על עצמו כדבר המובן מאליו, למרות שבאותה תקופה היה עסוק בתחביביו ובפעילות ספורטיבית. היה לו יצר התנדבות שלא ניתן לריסון. תמיד התנדב למשימות חברתיות ומשקיות והרגיש שעליו לעשות הרבה יותר מהמוטל עליו. חבריו מספרים שלא זכור להם אפילו מקרה אחד של "התנדבות לראווה".
אמנם ציפה להערכה אך לא היה בכך שמץ של מה שקרוי "שוויצר". הוא היה בעל נימוס טבעי למופת ונוהגו עם בני אדם היה מלא אצילות. אנשים אהבו להיות במחיצתו. רבים נהגו לשוחח אתו על בעיותיהם וקבלו את עצותיו מתוך אמונה מלאה. הוא היה מאלה המעטים, היודעים להאזין בסבלנות לדעה מנוגדת ומוכנים לבדוק מחדש ובאוביקטיביות את דעותיהם. כשהגיע מועד גיוסו, התלבט הרבה בקשר לבחירת עתידו בצבא, ואופיו הוא שקבע את הבחירה.
עודד גויס לצה"ל בתחילת נובמבר 1968 והתנדב ליחידה מובחרת של חיל הים. לאחר הטירונות, סיים בזה אחר זה את הקורסים המיוחדים של היחידה. מפקדיו עמדו מיד על טיבו ומעלותיו, ושלחו אותו לקורס קצינים. בחוות דעת תקופתיות על שירותו כקצין זכה להערכות מצוינות כבעל כושר שליטה ומנהיגות יוצאים מן הכלל, כבעל תפיסה מהירה, תושייה רבה וידיעה מקצועית מצוינת. עודד גם הצטיין במסירות ובאחריות בביצוע משימותיו, וביציבות ויעילות במצבים קשים. סיסמתו הייתה "אל תדאגו יהיה בסדר". גם כשיצא למשימות קשות ומסוכנות ביותר, היה שקט ושליו ומלא ביטחון עצמי. במשך שירותו, תחילה כחייל ואחר כך כמפקד באחת היחידות המובחרות ביותר בצה"ל, השתתף ופיקד על מבצעים שזיכוהו בתעודות מידי מפקד חיל הים ובמכתב הוקרה מאת הרמטכ"ל.
במלחמת יום הכיפורים השתתף באחת המשימות הנועזות ביותר שביצע צה"ל. בלחימתו גילה עודד גבורה עילאית, תוך חירוף נפש ועל כך זכה בעיטור הגבורה מידי שר-הביטחון, ובו נאמר: "במהלך קרבות מלחמת יום-הכיפורים פיקד עודד על כוח של צוללים, שחדר לתוך נמל פורט סעיד ופגע בשלושה כלי-שיט מלחמתיים של האויב, למרות שהנמל היה מוגן היטב, כולל סיורים והטלת פצצות עומק. עודד ביצע את משימתו במלואה".
מפעולה זו לא שב ומקום קבורתו של עודד לא נודע.
לוח זיכרון על שמו נקבע בבית-העלמין בהר הרצל. השאיר אחריו הורים ושני אחים.
תודה. מה קרה? בטוח שזה היה אסון. ההורים לא הרימו קול זעקה ודרשו להחזיר את בנם. מעניין.