ami
סיגריות גנובות בסליק
כשטופול מתבקש לשוב למחוזות ילדותו ברחובות פלורנטין ולספר על הוריו יעקב ורלה ז"ל, עיניו מוארות באחת. ניכר שעל ילדותו ברחובות העיר העברית הראשונה הוא מתרפק בערגה. "אני נולדתי כאן, בתל אביב. גדלתי בנווה צדק, בשכונות העבריות של יפו. ההורים שלי עזבו את כל המשפחה שלהם בפולין ועלו ארצה בשנת 1932 מטעמי ציונות. אבא יעקב ז"ל נולד בעיירה ליד ורשה, ואמא רלה גולדמן גם נולדה בפולין". הוריו היו חברים בתנועת בית"ר. בארץ הם התיישבו בנס ציונה, לשם הגיעו בעקבות קרוב משפחה. "בשביל אבא זה היה הניסיון השלישי לעלות לישראל. לפני כן הוא ניסה עוד שתי פעמים להיכנס לארץ בעלייה בלתי לגאלית וגורש חזרה, אבל הוא לא הרים ידיים ובפעם הזאת סוף סוף הצליח להגשים את החלום ולעלות לארץ. הוא עבד בפרדסים".
ההורים נישאו בארץ לבדם, בלי משפחתם שנשארה מאחור. חיים, בנם הבכור, נולד כעבור שנה ולאחריו נולדו עוד שתי בנות. הם הגיעו לתל אביב וקבעו את ביתם בנווה צדק. "גרנו בשכונת פלורנטין, חמש נפשות בחדר אחד קטנטן, כשבחדר השני גרה משפחה נוספת, אבל זה לא הפריע לנו. אהבתי לגור בשכונה הזאת. זה היה קיבוץ גלויות של ממש, סלוניקאים, בוכרים, הונגרים, פולנים, כולם יחד, במין סלט של תרבויות. בשכונה היו מפוזרים בתי כנסת מכל העדות והרגשנו כמו משפחה".
הבית שגדל והתחנך בו היה חילוני, אך ספוג מסורת יהודית. אביו, הוא מספר, איבד את אלוקיו כאשר נוכח לתדהמתו לגלות כי כל בני משפחתו נכחדו בשואה, בלא שריד ופליט מלבדו. "זה היה בשמחת תורה 1942. הנאצים אספו את כל היהודים תושבי העיירה במגרש הכדורגל, בערב הם הסיעו אותם ברכבת לטרבלינקה ובבוקר למחרת הם כבר לא היו. רק אחרי המלחמה אבא ואמא גילו שמשפחתם נכחדה לגמרי. זה היה זעזוע גדול בשבילם, בשורה מטלטלת. מאז אבא לא שמר שבת או כשרות, אבל בחגים הוא היה נוהג לקחת אותי איתו לבית הכנסת הגדול בתל אביב. אני זוכר שהרבי מגור הגיע לארץ, הוא לקח אותי לאולם ברחוב לוינסקי, שם התקבצו המונים לשמוע אותו. לאבא היו שורשים חסידיים עמוקים, אמא שלו הייתה מחסידות גור ואבא שלו מחסידות אלכסנדר, וזה כנראה היה טבוע בו. עד יומו האחרון הוא היה יהודי בנשמתו, אבל מאוד כעוס וכאוב", אומר טופול כשקולו רועד, "אבא לא הצליח להבין למה ואיך כזה אסון נורא יכול לקרות".
שכונת פולרנטין , שנות ה-40
אביו יעקב היה חבר ההגנה. כטייח במקצועו סייע בבניית סליקים במקומות שונים ברחבי הארץ. "לא ידעתי מה הוא עושה. מדי פעם הוא היה נעלם פתאום לכמה שעות בלי הסברים ואנחנו לא שאלנו". כילד נחשף טופול במקרה לתא אחורי נסתר בארון בביתו, שלא הבין מה יעדו. "אבא לא העלה על הדעת שגיליתי את המחבוא הזה. יום אחד בעוונותיי גנבתי חפיסת סיגריות בדרך מבית הספר, וברוב תמימותי הסתרתי את החפיסה באותו תא בארון". למחרת ניגש אליו אביו נסער והניח את חפיסת הסיגריות לפניו. בטון נוקשה ואיטי אמר לבנו המבוהל: "תזכור טוב טוב, החיים והמוות ביד הלשון". האב יצא מהחדר וטופול הצעיר נשאר ישוב על כיסאו, מנסה להבין את פשר דבריו של אביו. "לא הבנתי מה הקשר בין הסיגריות למשפט שהוא אמר לי. רק אחרי חודשיים בערך, כשראיתי את אבא מטפס ומוציא אקדח ארוך קנה מאותו תא נסתר, הבנתי למה התכוון וכמובן ששמרתי על פה סגור".
הבית של משפחת טופול בפלורנטין
הימים היו ימי טרום הקמת המדינה ורבים התגייסו למחתרות השונות. "בבניין שלנו, המזרחי 18, היו חברים בכל המחתרות – בהגנה, באצ"ל, בלח"י. לא הרחק מאיתנו, בדירה של טובה ומשה סבוראי, ברחוב מזרחי 8, נתפס ונרצח אברהם שטרן, יאיר, מפקד הלח"י. כולם ידעו שכולם חברים במחתרות, זה היה מעין סוד גלוי".
היו מתחים בין השכנים סביב המחתרות השונות?
"לא בשכונת פלורנטין", הוא משיב נחרצות. "אנחנו גדלנו יחד. כל אחד עשה את הבחירות שלו וכולם כיבדו את זה".
הכול בזכות הגננת
את הקריירה המקצועית שלו הוא זוקף לזכות הגננת שלו בגן הילדים – סופרת הילדים ימימה אבידר-טשרנוביץ. "למדתי בגן עירוני ליד רחוב סלמה. הגננת ימימה היא זאת שהכניסה אותי לעולם המשחק והשירה. היא כנראה כבר אז זיהתה את היכולות האלה אצלי ועודדה אותי להביא את הכישרון הזה לידי ביטוי".
בבית הספר הדתי 'תחכמוני' למד עד גיל 14 והיה חניך בתנועת הצופים הדתיים. "אמא שלי הייתה דתייה ושלחה אותי לשם. היא שמרה כשרות והכול. בבית הייתה אווירה של מסורת, אבל בעקבות השואה זה היה מאוד מורכב". טופול, בעל לב יהודי חם, מספר שהוא מניח תפילין עד היום. "קיבלתי על עצמי להניח תפילין בימים שני וחמישי. זה נשאר לי עוד מהימים ההם".
את שירותו הצבאי עשה טופול כחבר להקת הנח"ל. בלהקה פגש את מי שתהיה לימים אשתו גליה (פינקלשטיין) ואת אורי זוהר, שהיה שותפו להופעות במשך שנים רבות.
טופול נשוי לגליה, אב לשלושה ילדים וסב גאה לתשעה נכדים. הוריה של רעייתו עלו מפולין בשנות ה‑20 של המאה הקודמת. את הבניין שבו גרה משפחת טופול בנה אביה של גליה בשנת 1928 במו ידיו. "ההורים של גליה גרו כאן עם ההורים שלהם, והיום בבית הזה גרים הנכדים שלי, שהם דור חמישי של המשפחה בבית הזה". הוא משתדל לשמור על אורח חיים בריא עד כמה שאפשר. מדי בוקר בשעה קבועה הוא צועד רגלית מביתו אל עבר חוף ימה של תל אביב. "אני גר במקום הכי טוב בעולם", הוא מציין. טופול שוחה, רץ לאורך החוף ושואף אוויר מלוא ריאותיו. אחר כך שב לביתו למקלחת קרה וממשיך בסדר יומו העמוס.
במקום הראשון: טוביה וסאלח
מאחוריו קריירה בינלאומית מכובדת והישגיו המקצועיים רבים: טופול זכה בפרסי גלובוס הזהב, זכה בפרס הטוני והיה מועמד לאוסקר. הוא השתתף בשורה של הצגות, סדרות וסרטים. ברשת ה‑BBC יצר שתי סדרות מיוחדות, אך נראה כי בין עשרות הדמויות שגילם נצרבו בתודעה הציבורית בעיקר שתיים – סלאח שבתי וטוביה החולב, שבמקרה או שלא במקרה הן בעלות ניחוח יהודי-מסורתי חזק.
את דמותו של סאלח שבתי גילם טופול לראשונה בלהקת הנח"ל במערכונים שכתב בעבורו אפרים קישון, והם היו הבסיס לסרט הקולנוע המוכר. בסרט 'כנר על הגג' גילם טופול את טוביה החולב, לאחר ניסיון עשיר שצבר על הבמה בלונדון. "טוביה וסאלח הם התפקידים החשובים בחיי", הוא מבהיר. "עשיתי עוד תפקידים מעניינים וטובים, אבל אלו המרכזיים והמשמעותיים בחיי". סרטים אלה הפכו לקלאסיקה עולמית. "יותר ממיליארד איש ברחבי העולם צפו בהם, זה לא נתפס".
עונג לי לקרוא על טופול, ששמר על נפשו ולא נגרר למניירות של כוכבים