סופה של ציפור גן עדן מס' 17 : חייה הקצרים של אלישבע גרינבאום ( 1965-2004)

לו המשיך כוכבה לדרוך עד היום היתה אלישבע גרינבאום ז"ל הופכת להיות המחזאית המובילה בישראל , אבל הכוכב התנפץ ממסלולו בגיל 39 .

אלישבע גרינבאום היתה משוררת, מחזאית, שחקנית ומנחה בסדנאות דרמה וכתיבה. בתם של יהודית ופרופסור צ'רלס גרינבאום, נולדה, יחד עם אחותה התאומה, ידידה, בירושלים. למדה בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית בירושלים. לאחר שירות צבאי בחיל המודיעין, למדה תיאטרון לתואר ראשון באוניברסיטת תל-אביב וכתיבה יוצרת לתואר שני (בהצטיינות) באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. כמו כן השתתפה בכיתת האמן  למשוררים של הליקון ומשכנות שאננים.

במתא"ן (מפעל תרבות ואמנות לנוער) היתה מנהלת תחום הכתיבה שכלל עבודה עם קבוצות נוער מהארץ ומחו"ל ורכזה קורסים למשוררים ולסופרים מנחי סדנאות כתיבה. כמו כן לימדה בביה"ס לשירה של 'הליקון' ובסמינר הקיבוצים. על שירתה זכתה בפרס  "טבע" בפסטיבל המשוררים של מטולה ב-2003.  ב-2004 השתתפה, יחד עם טל ניצן, בפסטיבל משוררים באנגליה (Ledbury Poetry Festival).

יצירותיה כמחזאית כוללות "ציפור גן עדן מס' 17" (הועלה התיאטרון הסמטה ב-1993), "התינוק של בן-שטרית" (פסטיבל תיאטרונטו 1995), "סולטנה אמורה" (פסטיבל עכו 1997), "תפוזי דם" (פסטיבל תיאטרון קצר ב'צוותא' ב-1999), "תופרות" (תיאטרון חיפה 2002) מחזותיה הועלו גם בגרמניה ובארצות-הברית. ב-2004 השתתפה בפרוייקט "פלונטר", מחזאים ישראלים ופלשתינאים כותבים יחד. אלישבע אף הנחתה סדנאות תיאטרון לאסירים בבתי כלא שונים.

נפטרה לאחר מחלה קצרה ב-31 בדצמבר 2004.

מתוך אתר ההנצחה שהקימו הוריה לזכרה :

"העניין של אלישבע בשירה התחיל גם הוא בילדותה. בשנת 1976 כשהיתה בת 11, היא כתבה את ספר השירה הראשון שלה, שי ליום הנישואין החמישה-עשר שלנו. באוסף שכתבה היו אחד-עשר שירים. כבר אז שיריה בטאו נושאים שהעסיקו אותה כל חייה: דאגה לזולת, בעיות חברתיות, הכמיהה לשלום ורגישות לשימור הסביבה.

אלי נישאה לבני שייבה ב-1988, והם היו ביחד כעשר שנים עד שהתגרשו. בחלק מזמנם ביחד בני ואלי שהו בסן-פרנסיסקו, קליפורניה, ארה"ב שם היתה אלי פעילה בתיאטרון אלטרנטיבי.

בסן-פרנסיסקו אלי כתבה, ביימה ושחקה במונודרמה שהייתה מבוססת על חייה של דמות דודתי אלישבע (אלזה) שאלישבע נקראה על שמה. אלישבע-אלזה הייתה מורה לעברית ומשוררת, שגרה בברלין כאלמנה בלי ילדים. אלישבע-אלזה הסתתרה באמצעות זהות בדויה במשך מלחמת העולם, וכך שרדה בברלין את המלחמה וניצלה מן השואה. אלישבע-אלזה נפטרה כשנתיים אחרי המלחמה בניו-יורק. אלי מאוד התענינה באשה זו ודמותה העסיקה אותה, היות ואלישבע-אלזה הייתה חייבת להיות "שחקנית" בעולם של המציאות: כדי לשרוד, פשוטו כמשמעו. היחס לאלישבע-אלזה ולשמה, היו משולבים בעניין של אלישבע בזהותה כאישה וכיהודיה.

המחזה שכתבה אלי מתאר את חוויותיה של אישה, המסתתרת מן השלטונות בגרמניה הנאצית והיחסים בין אלי לאלישבע-אלזה. היו שלוש גרסאות של המחזה, שתיים מהן באנגלית שעלו על הבמה בסן-פרניסקו בשנת 1992: A Few Days Longer than a Rose ו-The Mustard Seed. המחזה השני הוצג במסגרת פסטיבל "סולו-מיו" בסן-פרנסיסקו . לאחר שובה ארצה אלי כתבה גרסה עברית של המחזה בשם "אלישבע", שלא בוים."

ראו גם :

געגועים לציפור גן העדן

מקורות

האתר לזכרה

אלישבע גרינבאום