ami
סקירות על הספר החדש של ג'אן דידיון , שנה של מחשבות מופלאות , הוצאת מטר 2018
בצילום הפתיחה : ג'ואן דידיון ובעלה 1994
הוצאת מטר
"לפני תשעה חודשים וחמישה ימים, ב- 30 בדצמבר 2003, בערך בתשע בערב, זמן קצר אחרי שהתיישבתי עם בעלי, ג'ון גרגורי דאן, לאכול ארוחת ערב ליד השולחן שבחדר המגורים של דירתנו בניו-יורק, עבר כנראה ג'ון אירוע כלילי מסיבי פתאומי שגרם למותו. בתנו היחידה, קווינטנה, שכבה בחמשת הלילות שקדמו לכך חסרת הכרה ביחידה לטיפול נמרץ.. . מה שנראה כשפעת דצמבר שהיתה חמורה דיה כדי להבהיל את קווינטנה לחדר מיון בבוקר חג המולד, התפתח לדלקת ריאות והלם זיהומי. בספר הזה אני מנסה למצוא היגיון בתקופה שבאה לאחר מכן," ( עמוד 10)
כעבור ארבעה שבועות הצליחה הבת להתאושש והשתחררה מבית החולים בניו-יורק. חודשיים לאחר מכן, בדיוק בעת שנחתה עם בעלה הטרי בלוס אנג'לס, התמוטטה שוב ועברה ניתוח מוח בן שש שעות לשחרור קריש דם מאסיבי. כמה חודשים לאחר תום כתיבת הספר היא נפטרה.
בספר רב עוצמה זה מנסה דידיון להבין את ה"שבועות ואחריהם החודשים שקעקעו כל מושג שהיה לי… על החיים …" זהו ספר מהמם של כנות ושל מציאות מצמררת.
בצילום : ג'ואן דידיון כעיתונאית צעירה 1970
את "שנה של מחשבות מופלאות" כתבה במשך שמונים ושמונה ימים, שהם גם מהווים את תקופת האבל שלה על משפחתה, והיא השתמשה בכתיבה כאקט תרפויטי. הספר הודפס בעבר, אך אזל ונעלם מהמדפים. בעקבות הסרט התיעודי החדש בנטפליקס, "The Center Will Not Hold", עלה הביקוש עבורו וכך החליטה הוצאת מטר להפיח בו חיים פעם נוספת בחברה ולהוציאו לאור מחדש בישראל.
הקשר העמוק עם בן הזוג שמת לפתע
הספר עוסק באבלה של ג'ואן בעקבות פטירתו הבלתי צפויה של בן זוגה מזה ארבעים שנה, ג'ון דאן, עמו חלקה לא רק את חייה, אלא גם את מפעל הכתיבה. ג'ון, שהיה סופר ועיתונאי מוערך אף הוא, חלק עם ג'ואן קשר כמעט סימביוטי; הם עבדו יחד מהבית, בחללי עבודה ומרחבים משותפים, קראו וערכו זה את כתביו של זו (מיכל לסמן , 2018 ). ארבעים שנה הם עבדו יחד באותו בית כסופרים ולכן הקשר בינהם היה חזק מאד ומכאן המשבר הנפשי החריף שעוברת ג'ואן דידיון האלמנה. היא מנסה להדחיק את הכאב , אבל היגון ממשיך לרדוף אותה בשנה שלאחר מכן. היא מתארת את היגון שתוקף אותה כאשר היא מוסרת את בגדיו לצדקה ואת המשבר כאשר היא נכנסת לחדר העבודה שלו , רואה את המחשב והספרים שאהב לקרוא.
בצילום : ג'ואן דידיון , הבעל והבת , 1984, 1992
אבל לא נורמטיבי
האבל שלה הוא לא אבל "כמו שצריך". היא מסרבת להיכנע לדרישות החברה מן האדם השכּוּל ולהיות אבלה נורמטיבית. היא גם תוהה, באירוניה לא מעטה, למה התכוון העובד הסוציאלי שאמר לרופא בבית החולים, בחושבו שהיא לא שומעת, שהיא "בחורה לעניין". "תהיתי", היא כותבת, "מה היתה בחורה 'לא לעניין' מורשית לעשות. להתמוטט? להזדקק לסם הרגעה? לצרוח?"
אבל האבל של דידיון, כאמור, לא עומד בשום סטנדרט חברתי מקובל. התמוטטות הייתה מתקבלת בהבנה, אבל לא ניסיון להתחקות אחר פרטי האירועים. וכך, בהיותה מתאבלת לא נורמטיבית, דידיון מספרת בכנות ובלא מעט הומור וכאב על הטירוף, על האמונות התפלות, על הכפייתיות ועל הכעס שמאפיינים את תהליך האבל. למעשה הספר מוליך את קוראיו לאורך התהליך הזה, תהליך שתחילתו בניתוק ריגשי ובהכחשה, וסופו בקבלה מסויימת, תמיד כואבת, של אי-ההפיכות של מהלך העניינים (צבי טריגר , 2018 ).
בצילום : ג'ואן דידיון כעתונאית , 1982
העבודה עם השפה אצל דידיון תמיד מרתקת, אבל כאן היא פשוט מתעלה על עצמה: היא מצליחה להכניס את הקוראים אל תוך המצבים הריגשיים הקשים שהיא חוותה כמעט ללא שימוש בשמות תואר המתבקשים במצבים כאלה ("מדהים", "קשה", "טרגי", "עצוב", "מדכא" וכדומה); היא לא מדווחת על האירועים, היא מקימה אותם לתחייה. המינימליזם הריגשי וההומור הדק, הכאוב, מעניקים לספר נפח ועוצמה אדירים. ולכן, מה שיוצא דופן בסיפור שמגוללת דידיון הוא העובדה שהיא מצליחה בסופו של דבר לחבר מסמך שמאשר את החיים ומאפשר את המשכם למרות האובדן. וכך, התחושה שהספר משרה, מלבד תחושת הכאב, היא גם של חיוּת וחיוניות. ( צבי טריגר , 2018 ).
החשיבה הלא רציונאלית של נשים באבל
דידיון מתארת לא מעט רגעים שבהם האמינה שאם תחשוב בצורה מסוימת, או לא תחשוב בצורה מסוימת – המוות של בעלה יתבטל. החשיבה הלא־רציונלית הזו, האופיינית לאבל, מקבלת כאן חיזוק בשל צירוף המקרים הנורא (הכמעט-מאגי) שנקלעה אליו דידיון ( אריק גלסנר , 2018 ).
ג'ואן דידיון בתקופת האבל 2004
