אִירֶנֶה הַארַאנְד- סיפור חיים של אישה אמיצה

הנה סיפור על אשה אמיצה, שהבינה לפני מרבית העולם, את הסכנות שבגזענות, באנטישמיות בפרט, שהתריעה נד הנאציזם, כאשר היה עוד תנועה זעירה, שסכנה את עצמה ואת בני משפחתה, כאשר פעלה נגד הנאצים, שסטרה באופן סמלי על פניו של היטלר, שעל ראשה הציעו הנאצים פרס ובזכותה נצלו למעלה ממאה היהודים.

הכירו את: אִירֶנֶה הַארַאנְד

אִירֶנֶה הַארַאנְד (Irene Harand) נולדה בוינה ב-6.9.1900, לאב קתולי אדוק ולאם לותרנית, ואחד מדודיה היה נשוי ליהודיה. בעודה ילדה, באחת מחופשות הקיץ באזור כפרי, הותקפו אִירֶנֶה, אחותה הגדולה ושני בני דודיהם החצי יהודים, בידי נערים שצעקו לעברם סיסמאות אנטישמיות וניסו לפגוע בהם. חוויה זו נחרתה עמוק בתוכה והיתה המניע הראשון שלה לפעול נגד שנאה גזענית.

בגיל 19 נישאה לפרנק הַארַאנְד, קצין בדרגת סרן בצבא האוסטרי וכמוה, קתולי אדוק. שניהם האמינו שאחרי המלחמה הנוראה (מלחמת העולם הראשונה), יוכל העולם לשרוד רק אם יתבסס על הערכים הנוצריים (להבנתם): צדק, אהבה, חמלה וסובלנות. באותן שנים החלה מתעניינת מתוך תעוב בתופעות האנטישמיות כלפי המיעוט היהודי במדינה ושמה לב לניצני הנאציזם בה.

על אף שהדירה רגלה שנים מהזירה הפוליטית, באה סדרת ארועים ולמדה אותה שלא תוכל להמשיך לעמוד בצד. הכל התחיל בנסיון שלה לסייע שאציל אוסטרי זקן שהתרושש והגיע עד פת לחם, ובנו, לו מסר האב קרקעות ובתים שנרשמו על שם הבן, סרב לעזור לאביו. בנסיונה לסייע לאומלל, היא פנתה לשורת עורכי דין ובקשה מהם שיסייעו לו בהתנדבות. כולם סרבו, עד שהגיעה לעו"ד היהודי, מוריץ זלמן. זלמן נרתם בהתלהבות לסייע לאיש וסרב לקבל תשלום כלשהו. למרות היות עו"ד מפורסם, הוא לקח על עצמו לסייע ללא תשלום לקשישים וגמלאים מרוששים שלא קבלו את המגיע להם לפי חוק. בזכות מאמציו נחקק חוק שהבטיח ל-40,000 גמלאים, שקודם לכן נעדרו כל הכנסה, פנסיה הוגנת. הקשר החם שנוצר בינו לבין אִירֶנֶה, הביא להחלטה משותפת שלהם לייסד תנועה שתנסה להביא לחיים הציבוריים באוסטריה.

ב-1930 נתקלה לראשונה במצעד של נוער נאצי, שעבר ברחובות וינה בצעקות: "מוות ליהודים". מזועזעת החלה עוברת בין קהלים שונים ומתריעה נגד סכנת הנאציזם. מאזינה לעגו לה.

ב-1933, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, היא פרסמה עלון שנקרא: " כך או כך, האמת אודות האנטישמיות (זוֹ אוֹדֶר זוֹ – דִי וַאהרְהַיט אוּבר דֶן אנטיסמיטיזמוס So oder So – Die Wahrheit über den Antisemitismus)". העלון הודפס ב-60,000 עותקים ומומן בידיה ובידי בן זוגה.

אחרי עליית היטלר לשלטון, נעשו הנאצים באוסטריה חצופים ואלימים עוד יותר. חנויות ובתי מגורים של יהודים הותקפו. פצצות הונחו במקומות ציבוריים. כדי להילחם בתופעה יסדה, יחד עם מוריץ זלמן, ערכה והוציאה לאור, במשך חמש שנים 1933 – 1938), שבועון בשם "הצדק (Gerechtigkeit)" בו תקפה בחריפות את המפלגה הנאצית ואת האנטישמיות.

במקביל לשבועון ולחוברת הנזכרת, יסדה, יחד עם מוריץ זלמן, ארגון בינלאומי בשם "התנועה נגד אנטישמיות, שנאה גזעית והַשׂגָבָה של המלחמה (Movement against Anti-Semitism, Racial Hatred and Glorification of War)". במאי 1934 נמנו על התנועה 40,000 חברים. התנועה הקימה בתי מחסה בהם יכלו 200 – 300 חסרי בית למצוא מיטה, אוכל ומשקה.

הַארַאנְד פתחה ביוזמות נוספות. היא יסדה תנועת נוער ויצאה עם שורת פרסומים. אחת הדרכים שלה למאבק, היתה יצירת "בולים" דמויי בולי דואר, שעליהם התנוססו דיוקנאות של יהודים בעלי שם, שתרמו למדע ולתרבות בעולם, מה שסתר לחלוטין את הטענות האנטישמיות לפיהן היו היהודים טפילים ומנצלים של הנוצרים. בולים אלה הוברחו גם לגרמניה והודבקו שם באתרים רבים.

מאבק זה היה מסוכן. הנאצים באוסטריה נהגו בדיוק כמו אחיהם לדעה בגרמניה. הם הפעילו טרור על יריביהם ולא הססו לרצוח מתנגדים קולניים. המערכת, ועצרות שבהם הופיעה אִירֶנֶה הַארַאנְד, הותקפו שוב ושוב בידי נאצים, שנהגו להטיל פצצות סירחון על הנאספים. היא קבלה, דבר יום ביומו, מכתבי איום בהם נקראה "בוגדת", "אוהבת יהודים" והבטחה שהיא תרצח. הסכנה היתה אמיתית.

אִירֶנֶה לא הסתפקה בכתיבה. היא עצמה, בעלה וילדיהם, חילקו ברחובות את השבועון "הצדק" ואת הפרסומים האחרים. ילדיה הוכו פעמים רות ואף היא ספגה לא מעט מכות, יריקות והשפלות. הכל אלה לא היה די לעצור אותה.

את גובה הסיכונים שהעמיסה על עצמה ועל בני משפחתה, סכנת הטרור הנאצי באוסטריה, אפשר להבין מרצח הקנצלר, אנגלברט דולפוס (Engelbert Dollfuss) בידי נאצים, ב-25.7.1934. (למען האמת ההסטורית נציין שדולפוס עצמו היה פשיסט, וזמן קצר קודם למותו, פיזר את הפרלמנט, הוציא מפלגות יריבות אל מחוץ לחוק, בהוראתו נרצחו בפברואר 1934 יותר מאלף מתנגדים פוליטיים שהפגינו נגד הדיקטטורה שלו). ברור היה שמי שלא היססו לרצוח קנצלר מכהן ושמור היטב, ודאי לא תהיה לו בעיה לחסל אשה חסרת מגן.

גם רצח זה לא הרתיע אותה. ב-1935 היא הקפיצה מעורם גם את מנהיגי גרמניה הנאצית, כאשר פרסמה ספר בשם זַיְן קאמפף – אנטווֹרט אַן היטלר פון אִירֶנֶה הַארַאנְד (sein kampf – antwort an hitler von Irene Harand), משחק מילים שהתייחס כמובן לספרו של היטלר "מַיְן קאמפף (Mein Kampf). היטלר נתן לספרו את השם שתרגומו "מאבקי". אִירֶנֶה הַארַאנְד, במשחק המילים שלו, נתנה לספרה את השם שתרגומו: "מאבקו – תשובה להיטלר מאִירֶנֶה הַארַאנְד". בספרה ניתחה אחד לאחד את טעוניו של היטלר והראתה עד כמה הם מופרכים וחסרי הגיון ותוקף. הספר תורגם לשפות אירופיות רבות. את הספר סיימה במשפטים הבאים: "הנציונל סוציאליזם הוא האיום הגדול ביותר במאה ה-20 על המין האנושי. במאבק בו עלינו להשתמש בכלים שהנאצים מתעבים: אידיאלים, אומץ, שכל ישר, אמת וצדק!"

בתגובה הכריזו הנאצים על פרס בסך 100,000 רייכסמארק, למי שיביא לסתימת פיה. היינריך הימלר כתב ב"רשימה השחורה" שלו"שיש לטפל בה בהקדם". היא צפצפה עליו ועל הפרס המובטח והמשיכה לפרסם בשבועון "הצדק" ובפורומים נוספים אמירות חריפות. כמו כן יצאה למסעות הסברה ברחבי אירופה. בה בעת סייעה לתנועות הנוער הציוניות, "עקיבא" ו"החלוץ" ותנועות נוספות.

במארס 1938, עת היתה במסע הסברה ברחבי אירופה, פלש הצבא הגרמני לאוסטריה. תוך זמן קצר אישר משאל עם באוסטריה, ברוב עצום, את ה"אנשלוס", הסיפוח לגרמניה. להַארַאנְד יה ברור שאם תשוב למולדתה, לא תזכה לשרוד. מחשש לבטחונה בחרה בגלות כפויה מאוסטריה והיגרה לארצות הברית. שם, הפעילה את קשריה ומעמדה כלוחמת אנטי-נאצית אמיצה ובשיתוף עם ארגון בני ברית והרב סטיפן וייז, הצליחה להשיג למעלה ממאה אשרות כניסה לארה"ב, עבור יהודים מאוסטריה, על אף מדיניות ההגירה השלילית של ממשל רוזוולט. ב-1943 ייסדה את "המכון האוסטרי (Österreichische Institut)", שסייע לאומנים, שחקנים סופרים יהודים, ילידי אוסטריה, למצוא עבודה בארה"ב במקצועם. לאחר המלחמה שונה שם הארגון ל"פורום התרבות האוסטרי בניו יורק (The Austrian Cultural Forum New York)", פורום הפעיל עד היום.

לאחר המלחמה נשתכח פועלה של אִירֶנֶה הַארַאנְד. היא עצמה לא טרחה לספר על מעשיה. לאוסטריה החדשה, שקמה אחרי מלחמת העולם השניה, נוח היה לטאטא את עברה האנטישמי והנאצי מתחת לשטיח והעמיד פנים שהמדינה ותושביה היו "הקורבנות הראשונים שלח היטלר ואירופה". סיפורה של אִירֶנֶה הַארַאנְד לא עלה בקנה אחד עם סִפֵּר (נראטיב) זה. רק לקראת סוף חייה, החלו להופיע עדויות על מעשיה ועל הסיכון העצום שסכנה את עצמה ואת בני משפחתה.

ב-15.10.1968, הכיר ארגון "יד ושם" באִירֶנֶה הַארַאנְד כחסידת אומות העולם. בעקבות הכרה זו הכירה ממשלת אוסטריה סוף סוף במעשיה. היא הוזמנה לביקור בעיר הולדתה ב-1971 ועוטרה באות כבוד.היא הלכה לעולמה ב-3.2.1975 ונקברה בוינה, עיר הולדתה. פראנק, בעלה, שהיה שותף למעשיה, מת שנה אחריה ונקבר לצידה.

היא נותרה אלמונית במולדתה, עד 1990. באותה שנה הוקדש לה מיזם בנייה ציבורית לרווחת חסרי היכולת. סיפורה התפרסם בעיתונו האוסטרית וחמישים שנה אחרי שנאלצה לגלות מארצה, הכירו בני עמה את סיפורה.

כיום היא נחשבת גיבורה לאומית באוסטריה. ב-2008 נקראה בוינה כיכר על שמה.

מקור וקרדיט : שמעון גת