סיפורי חיים של חוזרים בשאלה

בשנים האחרונות הולך וגדל מספרם של צעירים חרדים שיוצאים בשאלה. אם עד לא מזמן תהליך כזה היה מסתיים בנידוי בן המשפחה, כיום הוא מתקבל בהבנה, אפילו מצד רבנים בכירים בקהילה

על קצב הגידול במספר היוצאים בשאלה אפשר ללמוד מנתוני עמותת "הלל", הארגון הוותיק והגדול מבין הארגונים העוסקים בתחום (שניים אחרים, חדשים יותר, הם "יוצאים לשינוי" ו"ובחרת"). אם בשנת 2010 קיבלה העמותה 113 פניות לסיוע מיוצאים בשאלה, בשנה שעברה עמד המספר על כמעט פי שלושה — 304 פונים. בסך הכל, לאורך השנים הללו, פנו להלל כ–1,550 יוצאים בשאלה. המספרים לא מצביעים רק על גידול במספר היוצאים בשאלה אלא גם על כך שיש עדיין רבים הזקוקים לעזרה, שאותה משפחתם לא מספקת. "הצוות שלנו עדיין מסייע כל שנה למאות צעירות וצעירים שחיים בבדידות עצומה", אומר יאיר הס, מנכ"ל העמותה. "מאות משפחות חרדיות ממשיכות את חייהן תוך מחיקה מוחלטת של בן משפחה שמבחינתם התאדה יום אחד מן הבית ומאז לא מדברים עליו".

לת', חרדית לשעבר בזרם הליטאי, בת למשפחה מרובת ילדים, היה פחות מזל. "יצאתי בשאלה לפני כשמונה שנים, כשהייתי בת 20", היא מספרת. "בגיל 18 לא רציתי להמשיך בסמינר, רציתי להגשים את עצמי במקום אחר. לא רציתי גם שיחתנו אותי בשידוך ואהפוך לאמא לילדים בגיל כזה".

ההסברים הללו לא שכנעו את משפחתה. "היו מריבות גדולות בבית, שכללו גם אלימות, ועזבתי את הבית", היא מסבירה. "ההורים שלי לא קיבלו את השינוי בחיי ונידו אותי. האחים והאחיות היו כמובן בצד של ההורים וכך נותרתי לבד. השגתי עבודה והתחלתי את החיים מאפס. היום אני כבר לא מחפשת קשר עם ההורים, כי אני יודעת שהם לא יקבלו אותי כפי שאני". היום היא אומרת כי רק אחות אחת שמרה אתה על קשר. "אני תוהה לפעמים אם ההורים שלי חושבים עלי ואכפת להם ממני", היא אומרת. "יש לי חברים, יוצאים נוספים, שלא בקשר עם המשפחה. אני לא רואה את הבשורה של השינוי בחברה החרדית כלפי היוצאים".

גם רעייתו של הרב למדן עדיין נתקלת במקרים אלה. "אני עדיין רואה שזה קשה להורים", היא אומרת. "רואים את זה ככישלון אישי ופוחדים על יתר הילדים. אחת היוצאות שהגיעה אלינו סיפרה שאמא שלה מתפללת שהיא תמות כי כך היא לא תעשה חטאים. יש עוד כאלה. אני נפגשת יותר עם הצד של אלה שמנותקים מהבית. הפחד עדיין שולט".

מקור העוסק בנושא מודע לכך שעוד לא חל שינוי של 180 מעלות. "בקהילות סגורות יותר יהיו יותר משפחות ליוצאים שינתקו מגע", הוא מסביר, אך מוסיף כי בחברה החרדית בכללותה קיים שינוי משמעותי.

ואולי הדוגמה הטובה ביותר לשינוי זה היא סיפורו של דב, בן 25. גם היום דרוש זמן עד שיוצאים בשאלה בחברה החרדית משלימים את השינוי ולבטח הם ממשיכים לחבוש כיפה בסביבת הבית ולא להיראות "שונים מדי". הסיפור של דב אחר. מבט אחד חטוף לכיוונו מגלה שחרדי הוא כבר לא. ראסטות בלונדיניות ארוכות מעטרות את ראשו. "בהתחלה אמא שלי ניסתה להסתיר ולא רצתה שהשכנים ידעו", אומר דב, המתגורר בשכונה חרדית בירושלים. "היום עדיין לא יהיה לה נעים ללכת אתי ברחוב או לצאת אתי למקום ציבורי, אבל זה כבר אחרת". הוא לא מרגיש שמישהו מתבייש בו בגלל מי שהוא. "אני מרגיש מבורך עם המשפחה שלי, יש הרבה הבנה כלפי", הוא מוסיף. "יש כמובן גם קושי ואתגרים, אבל עדיין מכילים ומבינים אותי".

מקור וקרדיט , אהרון רבינוביץ , עיתון "הארץ"

ראו גם : בעלי חוזר בשאלה