ניצה בן-ארי , ס. יזהר – סיפור חיים , חלק ב' , אוניברסיטת תל אביב , ההוצאה לאור , 2017

 תקציר

 ס. יזהר: סיפור חיים — ניצה בן־ארי. כרך שני המתאר את דמותו רבת הסתירות של האיש רב הקסם, שנהפך למצליף לאומי אך סבל מדיכאון כבד, אלכוהוליזם והורות גרועה. תיאור המשבר הקשה שחווה לאחר ביקורת לא מפרגנת על ספרו "ימי צקלג", חייו הכפולים, המשולשים והמרובעים ובגידותיו הקבועות וכן השימוש שעשה במשרתו בכנסת כדי לקדם את עצמו, לקבל משכורת ולכתוב. הוצאת הספרים של אוניברסיטת תל אביב, 830 עמודים

סקירת הספר המלאה

נקדים ונאמר בפתח הסקירה כי ספרה של פרופסור ניצה בן-ארי הוא מחקר ביוגראפי מופתי , מהטובים ביותר שנכתבו בעשרים השנים האחרונות בישראל ואולי הטוב והמעמיק שבהם .  הביוגרפיה (למעשה שילוב של ביוגרפיה ומונוגרפיה)  המרתקת והחושפנית מתפרסת על פני 800 עמודים והיא תוצר של עבודת נמלים  שיטתית בפענוח , קריאה תיעוד וניתוח .

אין רגע דל בספר המופתי הזה ובקלות ובעניין רב צלחנו את 800 העמודים המרתקים המתארים את אישיותו וסיפור חייו המרתק של ס. יזהר .

פרופסור ניצה בן- ארי שוזרת בהצלחה רבה בין קורות חייו של ס. יזהר ואירועים מרכזים בתולדות המדינה כגון מלחמת העצמאות , מלחמת ששת הימים , מלחמת יום הכיפורים , הפרשה מ1954 , ותולדות הכנסת והמפלגות.

בסקירת הספר של ניצה בן-ארי הבאנו כמה וכמה מובאות המסכמות את עיקרי הדברים והנה הן לפניכם :

השנים הראשונות :מורה בבן שמן וקצין מודיעין במלחמת השחרור

ס. יזהר התחיל את עבודתו החינוכית כמורה ומדריך בכפר הנוער בן שמן ( 1942) . הוא גם לימד את הנערים והנערות ספרות ותנ"ך וגם אימן אותם וגייס אותם לשורות "ההגנה" . הוא היה מורה נערץ וגם הוציא אותם לטיולים ברחבי הארץ , במיוחד לטיולים במצדה ובנגב בתקופה שהדבר היה עדיין מסוכן . בין תלמידיו היו שלומית אלוני ושמעון פרס .

פרט לתפקידיו הפדגוגיים שימש יזהר בבן שמן מפקד ב"הגנה" ומדריך בגדנ"ע. בן-שמן הייתה מבודדת וחיה בפחד מתמיד ולכן הכשירו את התלמידים להשתמש בנשק . יזהר עצמו היה יוצא בלילות לשמירות. תוך כדי תפקידו סיים קורס מפקדי מחלקות בג'וערה.

תוך כדי ההוראה וההדרכה בכפר בן –שמן היה נוסע לאוניברסיטה העברית ללמוד גיאולוגיה, אך לא סיים את התואר.

מות אחיו ישראל הבכור והאהוב שעסק בגאולת קרקעות לטובת הקק"ל בתאונת אופנוע בשנת 1942 הותיר אצלו ואצל הוריו טראומה קשה מאד .

אביו נפטר בעקבות הטראומה של אובדן הבן הבכור .

ב16 ביוני 1946 ניחת על יזהר מוות שלישי , אולי הקשה מכולם . ב"ליל  הגשרים" נהרג בן-דודו האהוב יחיעם ויץ בגשר א-זיב. יחיעם לא היה אמור להצטרף לפעולה זו של הפלמ"ח

ב1948 גוייס יזהר למלחמת השחרור בתפקיד קצין מודיעין חטיבתי של חטיבה חדשה בשם "מחוז השפלה" והיה אחראי לאחד המבצעים החשובים במלחמת השחרור  מבצע ג"יס 2 : העברת שיירת משאיות אספקה לנגב הנצור, שיירה שהסתננה דרך קווי המצרים ובין מוצביהם שעל הציר בית-גוברין פאלוג'ה , מזרחית לעיראק אל מנשיה (היא קרית גת של ימנו) .  30 משאיות השתתפו במבצע . סרן יזהר סמילנסקי השתתף במבצע מסוכן זה ככוח חלוץ שנועד לבחון ולסמן את נתיב השיירה.

שנה לאחר מכן כתב את הנובלה "שיירה של חצות" שיצאה לאור בהוצאת הקיבוץ המאוחד ב1950 ( עמוד 180) .  השיירה שפרצה  לנגב הייתה הצלחה חד-פעמית. המצור נמשך , והקשר עם הנגב נערך ע"י רכבת אווירית ממרכז הארץ לשדה התעופה המאולתר "אבק" שליד רוחמה. שם ערך סרן יזהר סמינלסקי סיורי מודיעין  והיה עד לקרב הקשה של הפלמ"ח בניסיונות חוזרים לתפוס את הגבעה שליד שדה התעופה המאולתר בנגב. אז התחולל המפגש הראשון של יזהר עם חרבת מחאז.  אז גם החליט בו-במקום לכתוב לאחר המלחמה את ימי צקלג.

במסגרת תפקידו כקצין מודיעין חטיבתי במחוז השפלה היה עד לפקודות הפינוי והגירוש לעזה של כפרים ערביים ליד כפר מג'דל  וזה הרקע לכתיבת סיפורו הקצר מאוחר יותר " הסיפור של "ח'רבת חזעה" – אחד הסיפורים הביקורתיים הספורים שראו אור בעקבות מלחמת 1948.  יזהר שינה בסיפורו את שם המקום מחרבת חזאז לחרבת חזעה.

יזהר והכנסת

לקראת סוף מלחמת העצמאות כתב יזהר את הסיפור " השבוי" אשר עורר הד רב בציבור . היה זה סיפור שהתריס נגד צה"ל בעיצומה של מלחמת העצמאות.

בשנת 1949 לקראת הבחירות הראשונות לכנסגת ,  זלמן ארן שהיה אז מזכיר מפא"י והתעניין מאד בספרות ובשירה זיהה בסיפור "השבויי" קול אחר שיכול לקסום לצעירים ולחיילים ( שהיו באותה התקופה כ30 אחוז מבעלי זכות הבחירה).

יזהר היה גם חייל , קצין וגם צעיר וסופר שהתנגד למה שזוהה עם הקו המילטנטי של מפ"ם והוא הוכנס לרשימת הבחירות של מפא"י בלי רשותו ובלי ידיעתו. הדבר קרה תוך כדי שירות בצבא במבצע "חורב" בדרום. הוא הופתע לראות את שמו ברשימת הבחירות של נבחרי מפא"י ושלח מברק ממפקדת החטיבה שלו למזכירות מפא"י  כי זה לא "העסק שלו, זה לא בראש שלי , יש לי עניינים אחרים", "לא מעוניין ".

הוא חזר הביתה לרחובות לחופשה קצרה ומי חיכה לו שם אם לא זלמן ארן (זיאמה ארן) מזכיר מפלגת מפ"אי . זיאמה לא זז מהבית. " בן-גוריון אמר לי שאתה חבר כנסת , ואתה חבר כנסת , ולא יעזור לך, אני אשב פה עד שתגיד כן".  יזהר סירב ואז , בהשפעת רעייתו נעמי , הציג שאלה מכרעת אחת : " כמה ימים עובדים בכנסת?" זיאמה ארן אמר , "עובדים שני ימים וחצי".

בראיון עם יצחק לבני משנת 2000 סיפר יזהר " ידעתי שאז אני אכתוב את ימי צקלג ואמרתי  לו כן.  אחרת הייתי צריך להיות מורה שמלמד בבוקר עד שתיים ואחר-כך יושב לתקן מחברות, ואחרי כן נמאסים לו החיים , לך תכתוב סיפור" . ביזהר כבר בערה האש הפנימית לכתיבת אפוס גדול (ימי צקלג) על מלחמת העצמאות והוא ראה בתפקיד חבר כנסת הזדמנות למציאת זמן פנוי לכתיבת הספר.

כתיבת ימי צקלג ( 1000 עמודים ) גזלה כשבע-שמונה שנים מעבודתו בכנסת . הוא לא היה מצליח לכתוב את הספר אם היה חוזר להיות מורה בביה"ס תיכון ברחובות ( עמ' 208-209) .

כשזלמן ארן בא לדבר על לבו שיציג מועמדות לכנסת , הבין , בעזרתה של נעמי, שזו הזדמנות להגשים את תכניתו לכתוב את הספר ימי צקלג. הוא ייכנס לכנסת , וסוף סוף  יוכל להתפנות לכתיבה. וכך היה , הוא כתב באוטובוס הצפוף בדרך לירושלים , הוא כתב במהלך כל הישיבות בכנסת והוא כתב בבית , בכל רגע פנוי .

עד מהרה עברה הכנסת מתל אביב לירושלים . שלוש פעמים בשבוע יזהר היה עולה על אוטובוס רחובות-ירושלים.

יזהר הוזמן לכנסת כסופר , כקישוט למפא"י , או כקישוט נגד למפ"ם, שבה הסתופפו אז מרבית הסופרים הצעירים.

יזהר היה דמות לגמרי שונה מחברי הכנסת אז . הוא היה "אאוטייסדר" . שני דורות לפחות הבדילו בינו ובין שאר חברי הכנסת . כפי שכתב יזהר מאוחר יותר :  "לא דיברתי בשפתם , לא חשבתי כמותם . מן הבדיחות שלהם לא צחקתי. נדמה לי שבשנים הראשונות כלל לא הוצאתי מלה מפי, ורק התהלכתי בעקבות ה"הרצפלדים" למיניהם, כל אלה מבני המעלה , מן העליה השנייה והשלישית. הם היו מוזרים בעיני, לא הבנתי את האידיש שלהם ואת הבדיחות שלהם " ( עמוד 215) . בן גוריון היה הפוליטקאי היחידי שיזהר העריך ממש.

יזהר לא אהב את החיים הפרלמנטריים. משנכנס לכנסת והוא בן 33 התייחסו אליו כאל "הינוקא" . הוא חש מבודד בין חברי הכנסת האחרים שהיו בשלושים או ארבעים שנה מבוגרים ממנו, דיברו יידיש, והיו קשורים זה בזה למרות כל ההבדלים הפוליטיים.

מאוחר יותר בפעילותו בכנסת הצטרף ולעדת החוץ והביטחון. שונא המלחמות תמך (ו לפחות לא בחל) בגרעין הלוחמני של החבורה , זה שהנהיג את פעולות התגמול בשנות החמישים:  בן-גוריון , דיין ופרס. יזהר , אמנם , שנא את המלחמות , אבל אהב את הצבא . הוא התפעל מדיין פורץ הגדר הבז למוסכמות . העריך את פרס החותר לחדשנות בממדים שלא שוערו עד אז בארץ, והזדהה עם הצורך להחזיר לעם את תחושת הבטחון .

יזהר האמין במנהיגותו של בן-גוריון . יזהר היה שקוע ראשו ורובו בכתיבת ימי צקלג ופעילותו בכנסת הצטמצמה כמעט לכדי נוכחות והצבעות בלבד. אבל הוא הזדהה עם דאגתו של בן-גוריון ונחלץ לסייע לו בעיקר במסעות הסברה בקרב בני נוער.

לסיכום פרק זה בחייו ניתן לומר כי בין "ההרצפלדים" בכנסת יזהר לא היה פעיל במיוחד . הוא נכנס לכנסת כצעיר , כסופר , וכדי לכתוב , וכך גם התקבל . אבל משנת 1950 הוא נענה לקריאת בן-גוריון , והחל לערוך מפגשים עם בני נוער ברחבי הארץ , בניסיון לעורר אותם לצאת לעזור לעולים החדשים, ולצאת להתיישבות בספר , בנגב ובהר. הוא ניסה להלהיב אותם לחזון החדש  של התיישבות בספר.

הוא נבחר גם בהמשך לכנסת השנייה ושירת במקביל במילואים כקצין מודיעין .

דצמבר 1964- "הפרשה"

חוץ מהפוגה של שנה ורבע בכנסת השלישית , יזהר היה חבר כנסת בכל שלבי התפרצות "הפרשה", החל מהשלב הראשון של "עסק הביש" שנחשף ב1954. כחבר ועדת חוץ ובטחון נחשף לחומרים שהציבור וגם שאר חברי הכנסת לא

עם הקמת מפלגת רפ"י פרש יזהר סמינלנסקי ממפלגת מפא"י והצטרף לבן-גוריון במפלגת רפ"י. הוא נבחר למקום שני ברשימת רפ"י לכנסת והשקיע מאמץ רב ותקוות רבות בהקמתה ובניסוח האני-מאמין שלה.  הוא "חרש" את הארץ במכוניתו למפגשי הסברה מטעם רפ"י . רפ"י אף שזכתה ב10 מנדטים , נשארה באופוזיציה והלכה בה לאיבוד וגם יזהר סמילנסקי הלך בה לאיבוד בהמשך.

העבודה  על ימי צקלג

כשבע שנים עבר יזהר על ימי צקלג , עבודת ההכנה נמשכה חודשים רבים , שבהם בדק- מלבד מכל מהלך בקרבות בנגב- כל פרט בטופוגרפיה של המקום , במזג האוויר ששרר בו בכל שעה ובכל דקה משמונת הימים בהם התרחש הקרב האמיתי – קרב חרבת מחאז.

הוא בדק את כל העובדות על החי והצומח באזור הקרב , העתיק בקפידה מפות צבאיות , צייר מפות מפורטות של המקום ושל הקרב, של מיקומו של כל כלי נשק, מיקומה של כל עמדה. שמע את כל עדויות המפקדים ורשם את מהלך הקרב לפרטיו, הוא קרא את כל דוח"ות המודיעין שהכינה יחידת ההאזנה לרשת הקשר המצרית. הוא תחקר בעצמו את הלוחמים שהשתתפו בקרב ונשארו בחיים. לצורך התחקיר שלו הוא הביא אותם לגבעה בה נלחמו ליד רוחמה ושמע מפיהם על כל מהלכי הקרב והתחושות שלהם.

ימי צקלג הוא שחזור מדויק של קרב בן שמונה ימים על נקודה אסטרטגית בנגב בתקופה קריטית של מלחמת תש"ח . בנקודה זו ליד רוחמה, נמצא שדה התעופה "אבק" . בהעדר אחיזה בה , הייתה נשקפת סכנה מוחשית שהמצרים ינתקו אותה . כתוצאה מכך היה הנגב נופל כי שדה תעופה זה היה הקשר היחיד עם הנגב באותם ימים. הקרב ניטש בין 30 בספטמבר 1948 ו-6 באוקטובר באותה שנה. אף שמדובר בשמונת ימי קרבות , החליט יזהר בספרו לוותר על יום אחד שבו לא התרחש אירוע מיוחד , כדי לכווץ ולהדק את ממד הזמן , ואולי לעשותו סמלי יותר .

הביקורת הקטלנית של קורצוויל על ימי צקלג והשפעתה על יזהר

כל עוד שהיה חבר כנסת כתב ספרות ומיעט לעסוק בפוליטיקה.  הביקורת הנוקבת של קורצוויל, מבקר הספרות של עיתון "הארץ" בשנת 1958 על הספר ימי צקלג  פגעה קשות בס. יזהר. קורצוויל היה אז סמכות עליונה אקדמית ואירופית לספרות והפגמים שמצא בימי צקלג הוצגו בביקורת הנוקבת שכתב .  רק אחרי שנים הבינו המבקרים  בעיתונות ומומחי הספרות כי את ימי צקלג צריך לקרוא אחרת. אבל קורצוויל לא הבין זאת בשנת 1958 .

הביקורת הנוקבת והלא מוצדקת של קורצוויל תרמה גם לשערוריית פרס ביאליק . כאשר ימי צקלג ראה אור והתקבל , בצדק, כפסגת הספרות הארצישראלית , יזהר היה אמור לקבל את פרס ביאליק ולא קיבל אותו מפני שקורצוויל התנגד. יש לזכור כי פרס ביאליק היה אז חשוב יותר מפרס ישראל . הכול היו בטוחים שספרו של יזהר יזכה בפרס, ולא היא.

אי מתן הפרס ליזהר עורר שערוריה  בסדר גודל לאומי. שופטי פרס ביאליק בשנת 1958 לא יכלו להחליט להעניק את הפרס ליזהר. הייתה תרעומת בעיתונות ובציבור אבל יזהר נותר ללא פרס ופגוע.

המשבר הנפשי

"איש גמור " הגדיר יזהר את מצבו אחרי ביקורת קורצווויל , סופר שאינו יודע אם יכתוב עוד משהו בחייו.

בראיונות שנתן אחרי שנים לזיסי  סתוי וליצחק לבני אמר יזהר שעם סיום כתיבת ימי צקלג , ואחרי פרסום הביקורת של קורצוויל , הוא היה ממוטט, גמור , מדוכא עד עפר. אפילו צייין שפנה לעזרה רפואית וקיבל תרופות .

בראיון ארוך עם יצחק לבני ( 2000 )  הגדיר את אותו מצב " כדיכאון לאחר לידה , שנמשך  שנים רבות" .

העיסוק של יזהר בכנסת לא היה מאתגר והמרירות שלו הלכה וגדלה.

כיוון שלא הצליח להגיע להכרעות קשות באשר לחייו הפרטיים , כשהוא במצב כה מעורער , עבר בהדרגה לחיים כפולים ( ראו בהמשך ) . חיים כאלה דורשים שקרים מסתבכים והולכים . בקהילה קטנה בארץ , כשאתה חבר כנסת וסופר ידוע , אנשים מתחילים לרנן, במיוחד כשקנית לך מעמד של מחנך , של איש הצדק והמוסר.

בדיכאון שלאחר לידת ימי צקלג , חזר יזהר לזמן מה לסיפורי ילדים ונוער  אותם לא ראה כספרות רצינית ועד מהרה גם אלו פסקו והחלה תקופת השתיקה הגדולה שנמשכה 28 שנים.

נעמי סמילנסקי , רעייתו

נעמי סמילנסקי , רעייתו ,  הייתה חברתו עוד מימי הלימודים בירושלים . היא רצתה להתחתן . הוא לא רצה להתחתן אבל היא הפעילה עליו לחץ ולא היה לו כוח נפשי להיפרד ממנה. אחרי החתונה עברו לגור יחד בצריף בבן שמן .  הוא ידע שנכנע לנישואים מתוך חולשה אך לא הודה בכך מעולם.

בשנת 1945 עברו יזהר ונעמי לרחובות לגור עם אמו של יזהר שהתאלמנה ובנה נהרג בתאונת אופנוע . יזהר התחיל ללמד בביה"ס תיכון ברחובות.

כלפי חוץ  קיבל על עצמו את העול : אם  מרירה שמעולם לא הצליח להתנתק ממנה, אישה שלא ממש רצה להינשא לה ושני ילדים שנפלו עליו. הוא רצה להתנער מן העול . הוא רצה לכתוב ( עמוד 141) .

דמותו של יזהר לאורך הספר מתוארת כחלש במשפחה , מפחד מאשתו, עומד מן הצד. הוא מסר את תפקיד אם המשפחה לידי נעמי  , בתמורה ל"חופש" שלו , חופש לעסוק בשלו , שהוא גם חופש מהתערבות , שהוא גם חופש מהכרעות.

יזהר , האישי והמשפחתי היה איש עצוב ומרוחק שלא עזב את נעמי ואת הבית. הוא לא היה "בעל טוב" משום בחינה . נעמי עברה תהפוכות , מנערה אוהבת ומיוסרת הפכה לאישה בוטחת ושתלטנית. אחר כך איבדה באחת את ביטחונה והפכה בהדרגה לאישה חשדנית ומרה. אופיה אפשר לה לשרוד בנישואים שלא היו בהם אהבה או אמון או הערכה. היא הייתה אשתו של יזהר. מעבר לתווית הזאת, שהייתה חשובה לה מאד כנראה , הייתה אומללה. אופייה הקשה שמר עליה שלא תישבר, אבל לא סייע במיוחד לנישואיה. מה שעזר לה לשרוד היה קריירה הצנועה שפיתחה כמורה וכציירת. יזהר לא עודד אותה במיוחד.

עם זאת השורשים המשותפים החזיקו את הקן . הם גם מנעו מיזהר לפרוש כנפיים ולעוף. כאשר בשנות השישים , בתוך אהבה חדשה גדולה , התלבט יזהר אם לעזוב את נעמי ( ואת הילד הקטן זאב) לא מצא לבסוף את העוז בנפשו ללכת ממנה. אבל הוא המשיך לחיות את החיים הכפולים.

נעמי הייתה ציירת ייחודית ומוערכת בתחומי ההדפסים האמנותיים  אבל הייתה מתוסכלת שהקריירה שלה אינה נוסקת. היא ניסתה לפתח קריירה עצמאית משלה כציירת , שתעניק לה מקום משלה . רק בשנות השמונים הצליחה לבסס סוף סוף קריירה של אמנית מצליחה ומרצה לאמנות ( עמוד 502) .

החיים הכפולים

יזהר ברח מהכאב על מה שראה ככישלון ימי צקלג , ומן המבוי הסתום שכתיבתו הגיעה אליה- וירד ל"מחתרת" . הדבר היחיד שהחזיר לו במידה כלשהי את הריגוש שבכתיבה היה התאהבויות ומפגשים חשאיים עם נשים, וכאלו היו הרבה.

עם כמה מהנשים בחייו ניהל פרשות אהבה סוערות . משגילה את יכולתו להקסים ולפתות נשים, יזהר עבר לחיות חיים כפולים. הוא לא רצה לפגוע בנעמי , פחד לשבור את הקיים. הוא לא היה בנוי לעימותים – ובחר לרדת ל"מחתרת". אבל בני המשפחה הבינו מה קורה.

הנשים היו רבות. חלק מהרומנים נעמי גילתה . היא נפגעה עד עומק נשמתה. בכתה , לא יכלה להירדם בלילות וביקשה את נפשה למות.

במשך השנים הבאות פיתח יזהר אמצעי הסוואה משוכללים , כפי שסיפרה לפרופסור ניצה בן-ארי נעמי  אלמנתו בראיון הראשון איתה  ב14 בדצמבר 2009. עד יומו האחרון הקפיד להחביא , להסוות ולא לספר.

הרומן הסוער עם ח'

ב1960 פגש יזהר את ח' , אישה שעתידה להיות משמעותית ביותר בחייו . היא התרשמה עמוקות מימי צקלג , ובאה לשוחח איתו . משהו נדלק ביניהם. היא הייתה בתהליך של עזיבת בעלה דאז. יזהר גילה שוב את האהבה התשוקה והכיבוש, ומכאן ואילך הוא התמכר. גם בכל הנוגע לכתיבה ולקריירה הוא נמצא אז במבוי סתום. כיוון שאינו מסוגל לעזוב את נעמי ואת הבית, הוא חייב ללמוד ולהסתיר. חלק מהסתרה מתבטא, , לגודל הסתירה , בשפע אדיר של מכתבים שכתב הביתה מכל מקום בחו"ל שהוא נוסע אליו ( והוא נסע הרבה) . מפורטים כמעט עד כדי דיווח על כל שעה מהיממה. בעצם היה זה מעין מסך עשן על דברים שעליהם לא דיווח . מכתביו האוהבים לנעמי הסתירו פגישות אהבים בחו"ל וגם בארץ.

יזהר יאמר לעצמו בשלב זה שהוא דבק בנעמי ואינו מסוגל לפרק את המשפחה . אבל המשפחה מתערערת . בהדרגה חייו הכפולים יהפכו את נעמי לאישה מרה, ואת הילדים לקורבנות של המרירות המצטברת בה.

אהבתו ח' נוסעת לחו"ל  לשנתיים ונוצרה הפוגה זמנית במשבר המשפחתי.

המשבר –המשפחתי והאישי – הקשה ביותר בחיי יזהר התפתח בין השנים 1962-1968 .  בנובמבר 1962 הוא פגש שוב במקרה באוטובוס לירושלים את אהבתו ח' . אותה אישה צעירה שתהיה אהבתו הגדולה . היא כבר התגרשה מבעלה הראשון, ועדיין לא נישאה בשנית. עד מיהרה הכתיר אותה ביומניו בכינוי "חרגול"  על שום הליכתה הקפיצית, וסיפור שסיפרה לו איך בילדותה אהבה לרוץ ולנתר. היא הייתה צעירה ממנו בהרבה, בהירה וחכמה וגם חריפת שכל ומוכשרת. הוא הלך שבי אחריה. תוך זמן קצר התפתחה ביניהם אהבה עזה וחברות עמוקה.  כעבור שלוש שנים האהבה לא גוועה אלא גברה דווקא, והגיעה לאותו שלב שבו הוא נדרש לבחור  בין נעמי לבין ח' – ואת זה הוא לא היה מסוגל לעשות ( עמודים 362-363) .

בשנת 1966 שקל לראשונה בחייו , לעזוב את הבית , לממש את אהבתם בילד משותף.

הבריחה לחו"ל

בין מאי 1966 לתחילת 1967 נקלע הקשר בין יזהר לבין ח' למשבר עמוק. יזהר כתב על כך באינטנסיביות רבה. היומנים שלו מכילים למעלה מ350  עמודי מחברת – עשרות אלפי מילים. אחרי שלוש שנות רומן סוער וסודי ( עד כמה שזה ניתן להסתרה בארצנו הקטנה) אהבתו הצעירה של יזהר מותשת נפשית. היא מבקשת החלטה ומהרהרת בהקמת משפחה. הוא מתלבט אך אינו יכול לקבל החלטה. הוא אינו רוצה אחריות נוספת. הוא רוצה תשוקה.

נעמי , אשתו מייסרת אותו בחשדותיה- "סיפרו לי על בחורה" . "לא היית במקום שאמרת".

ביומנו הוא כותב שלחצה של חרגול (ח' ) הגיע לשלב שבו עליו להחליט זו או זו.  הוא רוצה להתנתק , להתבודד  אי שם "בקצה העולם" .

הוא במצוקה . הוא בורח לפריז. נעמי חושדת שהוא לא בגפו בפריז.

מאוחר יותר הוא מתפטר מהכנסת ונוסע ללמוד בארה"ב במימון קרן פורד. הוא ממשיך את הקשר עם  אהובתו חרגול עד שנעמי אשתו החשדנית מגיעה לבסוף לאמריקה ומסכלת את ניסיון החירות הכושל של יזהר . נעמי מצטרפת אליו עם בנו הקטן זאב לארה"ב.

כאשר נסע יזהר לארה"ב לבדו הוא השאיר את מחברת יומנו בבית במקום שאותה גילתה נעמי . היא קראה וחשדותיה משכבר התאשרו .

בארה"ב המשבר ביו נעמי ויזהר רק מחריף. היא מאשימה אותו בבגידה ויורדת לחייו. מכאן ואילך נעמי למעשה נותנת את הגושפנקה לחיים הכפולים של יזהר, כל עוד המסגרת נשמרת, כל עוד הם מושתקים. נעמי הופכת להיות אישה מרירה .

יזהר מוצא לו , בינתיים , בחשאי אהובה חדשה ( מרגו)  באמריקה. מצבו הנפשי המעורער וההתחבטאות הבלתי פוסקת והבלתי מוכרעת בין שתי הנשים ( הכוונה לחרגול , הלא היא ח'  שנשארה בארץ)  האפילו במחשבתו על כל עניין אחר והוא מגיש בקונסוליה הישראלית בארה"ב את התפטרותו הסופית מהכנסת.  נעמי אשתו ממשיכה להיות דומיננטית בחיי הבית והמשפחה וממשיכה לרדת לחייו. הוא חוזר ארצה כאשר פורצת מלחמת ששת הימים מקבל בצורה קשה את החלטתה של ח' לנתק סופית את הקשר הרומנטי ביניהם לעד.  הוא לא מרפה . במשך חודשים הוא ממשיך לעקוב אחרי ח' בדרכים שונים ומנסה לראות כיצד היא מתנהלת .

האהבה של יזהר לח'  הצעירה היפה והפיקחית ( חרגול ביומניו) הייתה עזה והוא מעולם לא השתחרר ממנה עד ימיו האחרונים.

בהמשך הוא יתאהב בישראל בנשים צעירות נוספות ויתמיד בחיים כפולים . גם בהיותו בגיל שמונים הכיר את שולה בת ה34 והמשיך את הקשר הרומנטי.

לימודים באוניברסיטה : פרק חיים חדש

אחרי התפטורות מהכנסת אחרי 17 שנה הוא מקבל פנסיה מכובדת ומתחיל בלימודים אקדמאיים באוניברסיטה העברית.

הוא נוטש את הכתיבה הספרותית ומשקיע את כל מרצו וזמנו בלימודי התואר השני בחינוך ואחר כך משלים עבודת דוקטורט בחינוך.

במהלך לימודיו בחוג לחינוך באוניברסיטה העברית הוא פוגש סטודנטית צעירה לחינוך בשם תחיה ומתאהב בה. הוא בן 53  ותחיה בת 24 . לדבריה , הוא יזם את הקשר. ארבע שנים נמשך סיפור אהבתם , בשנה השלישית כבר החל הקשר להתפוגג . היא הבינה שאין לאהבתם סיכוי והתחילה לברוח. ביוני 1973 הסתמן שבר ראשון ביחסיהם כשנסעה עם חבר לקניה והפרידה הקשה התרחשה באפריל 1974. בשנת 1975 נסעה לאנגליה שם התחתנה עם אנגלי .

 תחיה , שנות ה70 ,  סטודנטית באוניברסיטה העברית

יזהר משלים את עבודת הדוקטורט בחינוך ומתחיל ללמד באוניברסיטה .

עבודת הדוקטורט של יזהר הוגשה ב1979, כשבע שנים אחרי עבודת המאסטר , ונשאה את השם: "תפישות חלופות ומשלימות בקריאת הספרות ובהוראתה" .

יזהר נמצא עתה באקדמיה, בטריטוריה של האוייב , כביכול . הוא יכול להלחם בקורצוויל והוא מתווה דרכים חדשניות לקריאת ספרות.

בשנות ה-70 הוא ממשיך להרצות וממשיך בחיים הכפולים, הסטודנטיות מתאהבות בו אחת אחרי השנייה . והייתה גם התאהבות קשה בשנת 1979 מלווה בשיברון לב שלו ושל הצעירה. הוא שוב נקלע למצב נפשי קשה ביותר כי החיים הכפולים גבו מחיר ( עמוד 523) . כל פרשה גררה כתיבת "יומנים" אותם הסתיר במחברות שונות.

ההכרה שהוחמצה

יזהר ציפה שהדוקטורט יפלס לו דרך באקדמיה. ואולם התברר לו שלא אלו פני הדברים . הוא גילה שהתקבל  באוניברסיטה העברית כמרצה אורח ( מרצה מן החוץ)  בביה"ס לחינוך באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא לימד רק במחלקה להשתלמויות מורים. הוא גילה שהוא משתייך למעמד נמוך יותר באוניברסיטה , כלומר , למסלול המקביל שנועד למורים ולא לחוקרים. הוא היה מדריך-חונך ונעלב מכך.  רק אחרי 12 שנים הציעה לו אוניברסיטת תל אביב לעבור אליה כמרצה בכיר וכפרופסור מן המניין . כדרכו גם חיזר וגם הדריך סטודנטיות .  בד בבד הוא מתחיל להרצות במכללת ( סמינר ) לוינסקי בתל אביב.

חוקר החינוך והוראת הספרות יזהר סמילנסקי אינו מוכר כאינטלקטואל יוצר דופן או כחדשן, בעיקר משום שהוא השכיל לאמץ תיאוריות פילוסופיות ולעבד אותן לשדה הישראלי, ולאו דווקא לפתח תיאוריות חדשות. הוא השאיר אחריו שני צווים עיקריים : האחד לא לחנך לערכים , השני לא ללמד ספרות. הוא דרש בתוקף " לא "לעצב את הנוער" . במסה בשם "פרידה מן החינוך " מ1988 הוא ממליץ לקוראים לקחת דלי סיד ומברשות וללכת לסייד כל מקום שבו נאמר "חינוך"  ( עמודים 696-697) .

תקופת השתיקה הספרותית נמשכת

יזהר הפרטי לא היה אדם מאושר, תמיד היה נסוך בו עצב , לאחר משבר הביקורת על ימי צקלג היצר תפס את מקום היצירה. רדיפת הנשים , שבראשיתה מילאה אולי את הצורך בריגוש , הפכה במשך הזמן להרגל, לטבע שני. היא לא נעלמה גם שהיצירה חזרה בסוף שנות ה80 והמשיכה גם בימי הזקנה.

עדיין נמשכת תקופת השתיקה הספרותית הארוכה שלו מאז טראומת קורצוויל .  מספר הקוראים הולך ומצטמצם . היקום של יזהר הולך ונעשה רחוק יותר מהציבור הישראלי . הציבור הישראלי חיפש תשובות,  לא קונפליקטים . לסופר טוטאלי כמו יזהר , עם תחושת ייעוד של כתיבה היו 28 שנות השתיקה פרק ייסורים מאין כמותו. הוא כתב בסתר למגירה אבל ללא התלהבות וללא תחושת ייעוד. אבל הכתיבה הספרותית הסמויה למגרה הפכה לפצע שכואב מדי לחטט בו.

רק בשנות התשעים מתחילה שוב הפריצה הספרותית , במיוחד עם פרסום ספרו של יזהר , גילוי אליהו על מלחמת יום הכיפורים בה השתתף כקצין בתפקיד עורפי באוגדה של קלמן .

בעקבות צילומי הסרט "חרבת חזעה" ( רם לוי , גידי גוב) ע"י הטלוויזיה בשנת 1977 הוא זוכה לתהילה מחדש. הסרט הוקרן בטלביזיה בשנת 1978 וזכה לתהודה רבה . עכשיו התפרסם יזהר מחדש ודמותו הפכה להיות מוכרת.

אהבות חדשות מתחילות . מתאהבת בו זיווה , אישה נשואה, אך הוא אינו יכול להתמסר עד הסוף ואינו יכול לעזוב את הבית .

הסכמי קמפ-דיוויד נחתמו , בגין התחייב להחזיר את סיני ולהוריד את כל היישובים , ותשעה חודשים אחרי הקרנת "חרבת חזעה" יזהר , איש השמאל כל חייו , מסתייג מההסכמים הללו ומתנגד למהלך כולו. הוא טוען שגם על המצרים מצדם ליטול  אחריות על המלחמות מ1948 ואילך, ועל תוצאותיהן.  הוא ממשיך לשרת כקצין במילואים , והפעם בחיל האוויר ומשתתף בגיל 66  גם במלחמת לבנון הראשונה.

השתחררות מטראומת קורצוויל

רק ב1988 השתחרר יזהר מטראומת קורצוויל והתחיל לכתוב מחדש יצירות ספרותיות. הוא חזר בשמחה לכתיבה. הוא האשים את קורצוויל , אמר שהוא כתב את כתיבת חייו וקורצוייל העליב אותו בשנת 1958 וגרם לו דיכאון ממשי. שנה לאחר מכן הוא ונעמי עוברים לגור לכפר מישר ומתחיל לכתוב את צלהבים.  פרץ היצירתיות הספרותית פורץ מחדש. הספרים מקדמות וצלהבים פרצו את הסכר. יזהר מפר את שתיקתו רבת השנים וחוזר בכל כוחו לכתיבה ספרותית.

ב20 בינואר 1992 קיבל יזהר , באיחור של 34 שנים , את פרס ביאליק לספרות יפה, כשהדגש שוב על ההישג של ימי צקלג, ובדבריו במוזיאון תל –אביב זעק את עלבונו משכבר והוקיע את שופטי פרס ביאליק מלפני 34 שנים שסירבו אז להעניק לו הפרס. הקתרזיס עושה את שלו .  הוא כותב  עתה את הספר אצל הים , קובץ סיפורים מרתק.

הוא מתחיל לכתוב את גילוי אליהו על מלחמת יום הכיפורים , הנחשב כיום כספר מופתי . גילוי אליהו הוא ספר המלחמה או האנטי מלחמה הגדול ביותר שנכתב על מלחמת יום הכיפורים. חוקר הספרות , אבנר הולצמן טען שהספר הוא יצירת מופת של ספרות המלחמה העברית בכלל, ושל מלחמת יום הכיפורים בפרט. יזהר פורח מחדש , לאחר 28 שנות שתיקה ודיכאון . הוא חוזר למרכז העניינים , כבכיר הסופרים , התקשורת הישראלית  מחזרת אחריו . ביקשה ממנו נבואות זעם ונחמה. הוא נבחר כחבר לאקדמיה ללשון עברית.  השבחים והאהבה שהורעפו עליו בעקבות הספרים החדשים  הזרימו בו דם חדש.

אחרי פרסום גילוי אליהו הפסיק יזהר לכתוב והתחיל רק לקרוא ספרים, הוא הרבה לנסוע לחו"ל , אך מחלות הזקנה מיררו את חייו. הוא חלה בסכרת ובאי ספיקת לב ובמחלות נוספות

ב2006 נפטר מאי ספיקת לב. נעמי , אלמנתו, חיה עשר שנים אחריו, האריכה ימים עד גיל מאה כמעט. היא נותרה מלאת מרירות וכעס .

במשך השנים שכך הכעס שלה על יזהר, והיא הודתה שהיא מתגעגעת אליו.

גם הציבור הישראלי מתגעגע אליו .

סיכם : עמי סלנט , ינואר 2018 .

ראו גם :

יזהר ותחיה ( כתבה מעניינת של יגאל סרנה)

סקירת ביקורת של אריק גלסנר