בת אבודה

ד"ר דורון לוריא

 בבוידעם משפחתי נתגלו באקראי ציורי שמן מגולגלים ודהויים שציירה אנג´ליקה שץ, בתו הדחויה של בוריס שץ, מייסד האמנות הארץ ישראלית ו´בצלאל´. דן פאר, שסבתו היתה בתה המאומצת של אנג´ליקה, חקר את פיתולי המשפחה וחשף את סודותיה;

סיפור בגידתה של ג´ניה,  אמה של אנג´ליקה, עם תלמידו בן ה-18 של בוריס, הפרידה הכאובה של בוריס מבתו וניתוק הקשר ביניהם. במהלך השנים התנכרו בני המשפחה לאנג´ליקה באופן מוחלט, אך חיפוש בארכיונים מגלה חליפת מכתבים מפתיעה בין האב לבתו. בספר זה מתפרסמת לראשונה צוואתו הדרמטית של בוריס שץ, שבה הוא מוריש את רכושו לשני ילדיו האחרים, בצלאל וזהרה, ואילו שמה של אנג´ליקה מחוק.

הספר בת אבודה והתערוכה המרגשת שהעלה מוזיאון תל אביב לאמנות, חושפים בפעם הראשונה את דמותה הטראגית והמיוסרת של אנג´ליקה ואת ציוריה.

ד"ר דורון לוריא – כותב הספר, אוצר בכיר ורסטוראטור ראשי במוזיאון תל אביב לאמנות ומרצה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב.
מודן הוצאה לאור | בת-אבודה

 ראה גם :

אנג'ליקה שץ – ויקיפדיה

הבת האבודה של מייסד בצלאל נחשפת – סוף שבוע – הארץ

מתוך הכתבה בעיתון " הארץ" :

הסאגה של אנג’ליקה שץ, שאמש נפתחה תערוכת ציוריה במוזיאון תל אביב, התחילה בשלהי המאה ה–19. היא נולדה בז’נבה ב–1897 לבוריס וז’ניה שץ. אביה נולד בליטא ולמד ציור ופיסול בווילנה ובוורשה. אחרי נישואיו לז’ניה נסעו הוא ואשתו ללמוד ציור בפאריס. הוא למד פיסול אצל מרק אנטוקולסקי וציור בבית הספר של הצייר פרננד קורמון, שם למדו שלוש שנים לפניו וינסנט ון גוך וטולוז לוטרק.

אנג’ליקה נולדה לאחר שמונה שנות נישואים, כאשר הזוג התגורר בסופיה שבבולגריה. לשם הוזמנו על ידי הנסיך פרדיננד, שראה את פסלו של שץ, מתתיהו החשמונאי, בתערוכה העולמית בפאריס ב–1895 והתרשם מאוד. פרדיננד התחיל לשקם את בולגריה אחרי 500 שנות כיבוש טורקי והביא לחצרו אמנים ממדינות שונות. תפקידו של שץ היה להיות פסל החצר ולהחיות את האמנות הבולגרית. וכך עשה. שץ הקים את האקדמיה הלאומית לאמנות ועמד בראשה במשך 11 שנים. חזרה גנרלית לקראת מה שעשה עשר שנים מאוחר יותר בירושלים.

ז’ניה ובוריס לימדו באקדמיה והיו חלק מהמילייה האמנותי של סופיה. כשאנג’ליקה נולדה כתב שץ בזיכרונותיו: “עכשיו זרחה שמשי, נשמתי חייתה. לבי רחב. בצימאון שאפתי את האוויר החמים, המקסים, המקיפני. התעוררתי באווירה של אהבה, עבדתי, למדתי ויצרתי”.

אבל בנקודה זו, פחות או יותר, נפרמו חיי נישואיו והחלו להתפורר. באחד הכפרים בהרים הוא גילה את אנדריי ניקולוב, פסל צעיר בן 18 שהפליא לגלף בעץ. הוא הביא אותו לביתו ולאקדמיה בסופיה, שם לימדה גם ז’ניה אשתו. ניקולוב הפך לימים לפסל הלאומי של בולגריה אבל הרבה קודם לכן נרקם בינו לבין ז’ניה רומן סוער מאחורי גבו של שץ, אך לא בלי ידיעתו. “אנוכי השתדלתי להונות את עצמי”, כתב שץ, “רק כדי שלא אפסיד את שמחת לבי היחידה… החיים היו כבר מורעלים מקדשי טמא, ולולא שתי הידיים הקטנטנות שאיחדו אותנו – כי אז היתה הקטסטרופה באה זה מזמן”.

ההתעלמות של שץ מהרומן לא מנעה את הקטסטרופה. ב–1903 קיבל ניקולוב מלגת לימודים בבוז-אר, בהמלצתו של שץ, ונסע לפאריס עם ז’ניה ואנג’ליקה בת השש. זה שבר את לבו ודיכא אותו עד עפר. ז’ניה היתה אהבת חייו והפרידה עירערה את נפשו. “תלשתי את אנג’ליקה מלבי”, כתב לימים שץ הדרמטי בצוואתו. “אותו נבל שבגללו גזלה אותך אמך מאביך והלה, אחרי שמצץ את לשדה, השליך אותה. המזל הרע הרחיקנו זה מזהו בעודך פעוטה. החלטתי בצער לתלוש אותך מלבי ולהתחיל לחיות מחדש”. כל מי שהכיר את הסיפור היה בטוח שבכך הסתיים הקשר בינו לבין בתו אנג’ליקה ונותק לעד.

ב–1906 הגיע שץ לארץ, ובתוך חודשיים פתח את בית המדרש לאמנות ולעבודות אמנות בצלאל, ומאוחר יותר גם את בית הנכות, הבסיס למוזיאון ישראל, בבנייני החבשים בירושלים. בראשית דרכו היה המוזיאון אוסף אקלקטי של חפצים, פסלים, תמונות, עבודות, כלי נשק, אלמוגים וקונכיות, מטבעות עתיקות ומדליות, שלדים ופוחלצים של בעלי חיים נדירים.

ב–1911 התחתן שץ עם ד”ר אולגה פבזנר, מורה לתולדות האמנות ומבקרת אמנות. מנישואים אלה נולדו בצלאל וזהרה. אהבה גדולה לא שררה בין שץ לבין אשתו. לכל היותר חברות ושותפות. שץ התנתק בהדרגה מאולגה ולקראת סוף חייו שנא אותה ממש. “הרבה צער וייסורים גרמת לי במשך הזמן שחיינו יחד. הרבה הפסדתי כאדם וכאמן וגם הרבה הפסיד עמי אשר למענו הקדשתי את כוחותי ומי יודע, אפשר שגם האנושות הפסידה מזה שלא היתה לי המנוחה לעסוק באמנותי”, כתב שץ בצוואתו.

ואף על פי כן לא העז שץ להזכיר את שמה של אנג’ליקה בביתו. היא ואמה ז’ניה נמחקו מהלקסיקון המשפחתי כאילו בלעה אותן האדמה. וכך גם נשכח קיומה של אנג’ליקה בתודעה הציבורית, ובביוגרפיה הרשמית של שץ מופיעים שני ילדיו מאולגה בלבד.

לכתבה המלאה של אביבה לורי במוסף עיתון " הארץ "