הצילום בפתיחה : באדיבות מכון גנזים
בשנת 2013 ראה אור ספרה של שרה בן-ראובן "כעץ באפלת יער" (הוצאת שוקן), המוקדש כולו לאהבותיה של לאה גולדברג ולהשפעתן על כתיבתה. בן-ראובן כותבת בספר על הדמויות הגבריות ששימשו לגולדברג מקור השראה, ובהן המורה המבוגר והאהוב עוד מימי התיכון בליטא, משה פרנק; ידידה ההודי דטטריה פדקה, שאותו פגשה בשנות לימודיה בבון שבגרמניה; חוקר הספרות לודוויג שטראוס; המשורר אברהם בן-יצחק סונה; המרצה הצעיר ז'אק אדו, ועוד.
מתוך הראיון עם שרה בן-ראובן :
האם היו לה רגשות אשמה כלפי אביה, שבעצם נשאר מאחור וככל הנראה מצא את מותו בשואה?
"אחותו של האב אפילו עלתה ארצה, אחרי שלאה ואמה עלו, אבל אחרי כמה חודשים היא אמרה ש'אני מוכרחה לחזור, אני לא יכולה להשאיר את אחי לבד'. כלומר הנאמנות של הדודה לאח היתה גדולה יותר מזו של בתו לאה. חיים במחיצת אב חולה רוח קשים מאוד. אני חושבת שלאה, כאשה צעירה, חיפשה לה בני זוג מבוגרים – למשל המורה שלה, משה פרנק, שאני, אגב, למדתי אצלו תנ"ך בתיכון עירוני ד', לאחר ששינה את שמו למשה דרורי עם קום המדינה. ידידה המבוגר ביותר היה המשורר אברהם בן-יצחק סונה. היא מתארת אותו כאינטלקטואל כפוף ומבוגר. לי די ברור שהיא חיפשה דמות אב.
"אבל אחר כך, מגיל 40 ומעלה, היא כבר נטתה להתאהב בצעירים ממנה. המאהב האחרון שלה היה פאולו ויוונטה שבא מסיאנה שבאיטליה. הוא היה מורה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וצעיר ממנה בעשר שנים. היא אהבה אותו אהבה נואשת. רעננה מרידור, אמו של דן מרידור, שהיא בת יותר מ-90, זוכרת אותו היטב. מתברר שלאה נסעה אליו אחרי שחזר לאיטליה. היא באה אליו לסיאנה, למרות שלא קיבלה ממנו הזמנה מפורשת, ומצאה אותו עם סטודנטית אמריקנית – ועל הנושא הזה יש שירים נהדרים".
החיים הסודיים של לאה גולדברג (2).
מאת : אילת נגב
היא נולדה ב-1911 בקניגסברג בגרמניה, למשפחה שמוצאה מליטא. עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ברחו ההורים עם לאה הקטנה אל מעמקי רוסיה, שם נולד עוד בן, עמנואל, שמת ממחלה בטרם מלאה לו שנה. האח שאיננו ליווה את גולדברג כל חייה, ושב והופיע ביצירותיה בצורות שונות. בשם "עמנואל" היא כינתה את האהוב שהכזיב בספרה "מכתבים מנסיעה מדומה".
בצילום למעלה : לאה גולדברג בתל אביב , סוף שנות השלושים , באדיבות מכון גנזים
כבר מגיל צעיר כתבה גולדברג שירה בעברית. היא נהגה לערוך טקס קבורה באדמה ליצירות שלא הייתה מרוצה מהן. כשהייתה בת שמונה התפרצה אצל אביה מחלת נפש, שהביאה לפרידת ההורים ולירידת המשפחה מנכסיה. כמה שנים מאוחר יותר, כשהתגלה לגולדברג במקרה שגם אחיו של האב היה חולה נפש, נחרדה שמא דבקה המחלה גם בה: "לחולי עצבים אסור לחשוב על אושר פרטי", כתבה ביומנה. "אסור להם להתחתן כי ממררים הם את חיי האישה או הבעל. אסור להם להוליד ילדים כי מוסרים הם להם את מחלתם".
לימים היו כל אהבותיה נכזבות: בצעירותה התאהבה בגברים מבוגרים ממנה בהרבה. אהבת חייה היה המשורר אברהם בן-יצחק, איש קשה ומסוגר, מבוגר ממנה ב-20 שנה, והאיש היחיד שהרגישה כי הוא קורא את נשמתה. "אהבה גדולה, אחת ויחידה, שלא הייתה כלל אהבה", כך כתבה ביומנה, 11 שנה אחרי מותו.
בבגרותה התאהבה אהבה אילמת ונואשת בגברים צעירים ממנה, שבדרך-כלל לא היו מודעים כלל לרגשותיה. אחד מהם היה שוויצרי ששמו ז'אק, שהשתלם באוניברסיטה העברית. לאחר ששב לארצו, כתבה את מחזור השירים "אהבתה של תרזה די-מון", על אצילה בדיונית מהמאה ה-16, שמתאהבת במחנך הצעיר של ילדיה. "הוא עורר אותי לחיים. עשה משהו בשביל הספרות העברית", כתבה ביומנה.
גולדברג ניהלה יומנים רוב חייה, אך לא כתבה בסדירות, אלא בשעות של מצוקה נפשית.
משאלת המוות והבדידות
"נראה שבשנותיה בתל-אביב גולדברג חיה מעין חיים כפולים", אומר זעירא. "מצד אחד היא הייתה שייכת לחבורה האוונגרדיסטית והסוערת ביותר, חבורת 'יחדיו'. מצד שני היא חיה עם אמה בסגנון סולידי מאוד".
לאה ואמה צילה גרו תמיד יחד. תחילה בדירת קרקע ברח' ארנון 15 (בתל-אביב הבית שעליו כתבה את ספר הילדים "ידידיי מרחוב ארנון"), ואחר-כך, בשנות ה-50, בשכונת רחביה בירושלים, בדירה ברח' אלפסי שהעמידה לרשותן האוניברסיטה העברית, שם לימדה גולדברג ספרות כללית.
קשריה ההדוקים עם אמה היו סימביוטיים. ב-1952 רשמה גולדברג בת ה-41 ביומנה: "יש ימים שבהם, ללא הונאה עצמית, אני יודעת כי אלמלא אימא הייתי לאט-לאט אוספת רעל ומרעילה את עצמי". כמה חודשים אחר כך כתבה: "החיים המשותפים עם אימא עכשיו קשים לי. אין לי שלוות הנפש הדרושה לכך. לעתים קרובות ביותר אני מרגישה ששנות החיים האחרונות שלי הן מיותרות לגמרי".
גולדברג אספה סביבה חבורת משוררים צעירים, בהם יהודה עמיחי, דן פגיס, דליה רביקוביץ, אבנר טריינין וטוביה ריבנר. הם נהגו להיפגש ולדבר על שיריהם. "יש לי משום מה מעין הרגשת אחריות כלפי הצעירים האלה", כתבה ביומנה.
היא נפגעה מביקורתו של נתן זך על ספר שיריה "מוקדם ומאוחר", שראה אור ב-1959, בה האשים אותה בחדגוניות ובסנטימנטליות. גם הקריירה האקדמית שלה לא התנהלה בלי מכשולים: האקדמיה הירושלמית, גברים כולם, התקשתה לקבל לשורותיה אישה, ועוד משוררת.
בעשור האחרון לחייה, מספר זעירא, הרגישה גולדברג שהיא משתגעת כמו אביה. היא סבלה מדיכאונות קשים, עד כדי מחשבות התאבדות, והשתמשה בכדורי הרגעה. בשנים אלה, כשהכתיבה כבר הייתה קשה לה והביקורת על שיריה הכאיבה לה, היא החלה לצייר באינטנסיביות רבה יותר. כלפי חוץ היא תפקדה כרגיל: היא התקבלה כפרופסור מן המניין באוניברסיטה והקימה את החוג לספרות השוואתית. בכל קיץ היתה נוסעת לבדה לחופשות באירופה, שבה הרגישה מאוד "בבית", אך גם מאוד בודדה. במאי 1969 חשה ברע, אך סירבה ללכת להיבדק כיוון שאמה עמדה לעבור ניתוח עיניים. כאשר נבדקה לבסוף, התגלה אצלה גידול ממאיר בשד, בשלב שבו כבר לא היה טעם לנתח. היא הגיבה בשמחה: "יופי עכשיו אוכל לצייר בשקט". זמן קצר אחר כך התגלה סרטן גם בריאותיה: הסיגריות שעישנה כל חייה התנקמו בה. ב-15 בינואר 1970 נפטרה. "אבל אמא. מה יהיה על אמא", היו המלים האחרונות שאמרה, בטרם שקעה בתרדמת. אמה האריכה ימים עוד 12 שנה אחריה.
ami