דבורה פלדמן , המורדת  מקהילת סאטמר,עדיין מחפשת את דרכה בחיים

שיחת נפש עם דבורה פלדמן, שנמלטה מחסידות סאטמר בניו-יורק, כתבה על זה רב-מכר, ובונה לעצמה חיים חדשים בנויקלן בגרמניה. לכתבה

על הספר המורדת מאת דבורה פלדמן בהוצאת כנרת , זמורה-ביתן, 2013

"הייתי ילדה בודדה, ללא חברים. הייתי שונה והיה עלי כתם של ילדה מבית הרוס. אמי, שהתחתנה עם אבי בשידוך, גילתה לאחר הנישואין שהוא חולה נפש. היא נשברה וקיבלה התמוטטות עצבים. מגיל חמש גדלתי אצל סבא וסבתא, כי אמי היתה מאושפזת בבית חולים לעתים תכופות ואבי לא יכול היה לטפל בי. יום אחד, כשהייתי בת תשע, גיליתי את הספרייה הציבורית בשכונה הסמוכה. הפגישה עם הספרות הצילה אותי.

התחלתי לקרוא ספרים. קראתי בשירותים בלילות, החבאתי את ספריי עמוק בארון וקראתי כשלא ראו אותי. בניתי לי עולם דמיוני, שהתבסס על פי הספרים, עד שסבי וסבתי גילו את הספרים שקראתי וזרקו אותם. התחייבתי להפסיק לקרוא.

דבורה פלדמן בחתונתה ( מתוך הספר)

דבורה פלדמן כיום ( מתוך הספר)

ראה גם : המסע מחצר סאטמר אל החופש – עיון – הארץ

הגורל חילק לדבורה הקטנה קלפים גרועים. היא נולדה בלב קהילת סאטמר בוויליאמסבורג, ניו יורק, החסידות המסוגרת והנוקדנית, הקיצונית בשנאתה לציונות ולמדינת ישראל. אמה, שנוכחה במקח הטעות שעשתה בנישואיה לבעלה רפה השכל, נטשה את הקהילה ואולצה לנטוש את בתה. הילדה בת הארבע גדלה בבית סבה וסבתה הרחומים, האדוקים והקפדנים. היחס אליה במשפחה הגדולה, בשכונה ובבית הספר נע מבוז והתעלמות ועד התנשאות והתעמרות. "אני ילדה שקל מאוד להיטפל אליה. המורות יודעות שאני לא חשובה, שאיש לא יגן עלי. אז כשהן מתרגזות, אני שעיר לעזאזל מושלם", אומרת דבוירה, "אם אצלי עולה אפילו צל של חיוך, כבר תופסים אותי. לכן אני זקוקה לאלוהים שיעמוד לצדי. אין לי בעל ברית אחר" (עמ' 44).

החינוך הנוקשה בבית ובבית הספר מכשיר אותה לחיים סבילים ודהים כשל סבתה הכנועה, או לגירסה המרושעת של נשים כדוגמת דודתה חיה, המתערבת בחייה ללא הרף, תמיד לרעה. אבל דבורה שונה מסביבתה, כאילו נולדה עם גן חתרני וחקרני. היא שואלת שאלות, למגינת לבה של סבתה, מפתיעה את מורותיה בקריאתה הרהוטה ובכתיבתה המשובחת, מבצעת תעלולים בבית הספר ומתקשה ליישם איסורים וחומרות בבית ובבית הספר (בגיל 11 אסור ללבוש סוודר בלי חולצה מתחתיו!). לבה מתכווץ למשמע סיפורה של המורה על רחל, אשתו של רבי עקיבא, שתקעה את שולי החצאית בסיכות בשוקי רגליה, כדי שהחצאית לא תתרומם ברוח ותחשוף את ברכיה. "זה מה שאלוהים רצה מרחל? שהיא תטיל בעצמה מום כדי שאיש לא יוכל להעיף מבט בברכיה?" המורה ממשיכה לדבר על הקלות הבלתי נסבלת שהופכת כל בת ואשה למחטיאה: "בכל פעם שמבטו של גבר נח באקראי על חלק כלשהו בגוף האשה שהתורה מצווה שיהיה מכוסה, הוא חוטא, אבל גרוע מזה, האשה היא שהחטיאה אותו והיא תישא באחריות לחטא הזה ביום הדין" (עמ' 50).

את פתח המילוט היא מוצאת – כמה פשוט וכמה קשה – בספרייה, בשכונת בורו פארק שאף היא חרדית, אך פחות מסוגרת ודכאנית. דבורה לומדת בגיל צעיר לשרוד בעזרת תכסיסי רמייה, היתממות ולהטוט בין חיים גלויים לחיים מוסווים.

סבה רואה באנגלית שפה טמאה ודורש ממנה לדבר רק ביידיש, אך היא קונה בסתר עותק מתורגם של התלמוד לאנגלית. "ברגע זה איבדתי את תומתי", היא כותבת, אחרי שקראה את הפרשנות על סיפור דוד ובת שבע. "היה גם רגע מסוים שהפסקתי להאמין בסמכות רק מתוקף היותה סמכות והתחלתי להגיע למסקנות משלי לגבי העולם שאני חיה בו" (עמ' 42). היא כועסת על הרבי שאסר על הנשים לקרוא באנגלית, ובכל זאת קוראת בגניבה, מצפינה את הספרים במגירת הלבנים: "הנבחר" של חיים פוטוק, "אילן גדל בברוקלין", "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטן, ועוד.

"מהר ובשקט" היא דרך פעולתה בחייה. היא מצטיינת במקצועות האנגלית (בבית הספר הסאטמרי יש לימודי ליב"ה), מתבוננת סביבה ומגבשת את תפישת עולמה. במלאות לה 17, היא אינה מתנגדת לשידוך שמוצע לה, למרות אותות מנבאי רע, מפני שנדמה לה שהנישואים ישחררו אותה מכבליה. לשם כך היא מוכנה להינשא לאלי, הסאטמרי הצעיר, לעבור ייסורים מעוררי פלצות, ללדת בן ולשכנע את בעלה לעבור לסביבה חסידית פחות לוחצת. לפעמים נדמה שדבורה עולה על המסלול לחיים נורמליים, לפי אמות המידה הסאטמריות, אך לא: רגשותיה מטלטלים אותה בין קצוות משוננים – אירוניה וחמלה, השתייכות וביקורת, חמלה ואיבה, אהבה וכאב, קיתונות של כאב, שאי אפשר שלא להזדהות עמם.

האהבה לספרים שוב מצילה אותה: מהר, בשקט ובתחבולות נרשמת דבורה ללימודי כתיבה בקולג', ומתחילה להתניע את שחרורה. או אז היא יוצאת, עם ילדה הקטן, לעולם חדש ופתוח. היא פוגשת את אמה ומגלה את החלק הסודי של סיפור חייה, שהוסתר ממנה עד אז.

רק בת 23 היתה דבורה כשעזבה את עולמה, ושנתיים אחר כך כתבה את ספרה המרגש וגלוי הלב. דמותה מציתה בי את שירה של יעל גלוברמן, "כחול": "אני הציפור המסורבלת/ שמסתובבת אחורה באמצע המעוף,/ שולפת נוצה מזנבה, כדי לכתוב/ כמה מלים/ על חיי הציפורים".

מקור וקרדיט :  סקירת ספר  של יהודית רותם בעיתון "הארץ"