לזכרה של רות בונדי ז"ל שהלכה לעולמה לפני שבוע
בצלום הפתיחה : שומרות הס"ס ושומרי הס"ס של ברגן בלזן מפנים גוויות אסירים יהודים בעקבות הפקודה שקיבלו מהחיילים הבריטיים משחררי המחנה.
לכל משפחה מאכלים המשמשים כתרופה למחלות . בפראג אצל אמא היו אלה דייסת סולת מכוסה שכבת שוקלד או קינמון בסוכר.
יכול להיות שהזיכרון אודות דייסת הסולת של אמי הציל את חיי.
בשבוע האחרון לקיום מחנה ברגן-בלזן כבר לא חולק לאסירים מזון ולא היו מים. אכלתי רק מחציתו של סלק בהמה שמצאתי בקרון הרכבת שעה שנשלחנו , האסירות שעוד לא הגיעו לאפיסת כוחות , להעמיס את נכסי המפקדה הגרמנית העומדת להסתלק.
עמדתי בלילה ליד חיבור בצנרת הנעולה וליקטתי את הטיפות שעלו בו, אחת לכמה דקות. ואז הגיעו החיילים הבריטים.
חיילי הצבא הבריטי וקציניו , משחררי ברגן בלזן, היו מוכי הלם למראה אלפי הגוויות והשלדים המהלכים, ומתוך דחף לעזור בו-ברגע, ללא דיחוי, חילקו קודם כל מה שהיה עמם, את כל מנות הקרב.
האסירות בסוף כוחותיהן, שימים רבים לא טעמו אוכל, ושלא אכלו בשר שנים, התנפלו על הבולי-ביף ובשר החזיר הקר מקופסאות השימורים ובלעו אותו כאחוזות טירוף, אולם אני , אחרי שהתמקמתי עם שלוש בנות אחרות באחד ממגדלי השמירה הנטושים, כדי לא לשכב בין המתות ( מנקודת התצפית ראינו אחר-כך את אנשי ה"ס סוחבים בהשגחת החיילים הבריטים גוויות לבור העצום שנחפר לרגלינו). סירבתי לגעת בשימורי הבשר: אני לא אוכל עד שלא אקבל דייסת סולת, אמרתי.
מאות , אם לא אלפי נשים , שילמו על הבולי-ביף בחייהן, אחרי שהחזיקו מעמד בשואה וזכו לשיחרור. רק למחרת החלו טבחי הצבא הבריטי לבשל דייסה עבורנו.
כיום מסורת דייסת הסולת עוברת מדור לדור : בישלתי אותה לטלי כשהייתה חולה, ועד היום כאשר לא טוב לה בגוף או בנפש, היא חוזרת אליה כאל תרופה. לנכדי דייסת הסולת עם סוכר וקינמון כבר איננה תרופה למחלה, אלא מאכל של חול, אבל היא נשארה הדייסה של סבתא רות.
מקור וקרדיט :
רות בונדי ,שברים שלמים , הוצאת גוונים , 1997
ami
