קתה קולוויץ: אמנית לוחמת חופש בגרמניה הנאצית

קֵתֵה (שמידט) קוֹלְוִויץ ( ‏8 ביולי 1867, קניגסברג, פרוסיה המזרחית– ‏22 באפריל 1945, מוריצבורג, ליד דרזדן) הייתה אמנית הדפסים, ציירת ופסלת גרמנייה. יצירתה נותנת ביטוי אישי עז לסבלם של פועלים ושל אנשים קשי היום שחיו בגרמניה בתקופת הרייך השני ובין שתי מלחמות העולם. בעבודותיה ניכרת זיקתה לסוציאליזם, ורוח פציפיסטית מנשבת בהן.

חייה של קתה קולוויץ, שנמשכו כמעט שמונים שנה, הקבילו לתולדותיה של המדינה הגרמנית המודרנית. היא נולדה זמן קצר לפני איחוד גרמניה, ונפטרה כשבועיים לפני נפילת הרייך השלישי. תקופה סוערת זו, שבמהלכה חוותה קולוויץ גם טרגדיות אישיות, מצאה ביטוי נרחב ביצירתה.

בשנת 1891 נישאה קתה לרופא קרל קולוויץ, והשניים השתקעו בשכונת הפועלים פרנצלאואר ברג שבברלין. מטופליו של ד"ר קולוויץ נמנו עם בני מעמד הפועלים הנמוך והזוג סבב בחיים של עוני ודלות. לזוג נולדו שני ילדים: הנס (1892) ופטר (1896).

קולוויץ לא הצליחה למצוא לה מקום בתערוכות רשמיות, שכן עבודותיה היו קשות לצפייה, ולא נעמו לפטרוני האמנות. ב-1893 חָבְרָה קולוויץ לצייר האקספרסיוניסטי הנורווגי אדוורד מונק ולאחרים, ויחד הם הציגו את תמונותיהם בתערוכה עצמאית. ההכרה באה מאוחר יותר, בשנת 1898, כאשר מחזור הציורים שלה "מרד האורגים" הוצג ב"תערוכת האמנות הגדולה" בברלין. קולוויץ הייתה מועמדת לקבלת מדליית כסף, אך קיסר גרמניה וילהלם השני מנע את מתן המדליה. בשנים 1898–1903 לימדה קולוויץ בבית הספר לנשים אמניות בברלין (Berliner Künstlerinnenschule). בין תלמידותיה הייתה לילי צדק.

בשנת 1904 ביקרה קולוויץ בפריז ושם למדה את יסודות הפיסול. במהלך ביקורה פגשה קולוויץ אמנים אחרים, ובהם הפסל אוגוסט רודן. ב-1907 בילתה שנה בפירנצה בכספי "מלגת התפנות" המיועדת לאמנים גרמנים (פרס וילה רומנה, המוענק עד היום).

ממלחמת העולם הראשונה ועד עליית הנאצים

המאורע שהותיר חותם עמוק בקתה קולוויץ והשפיע רבות על יצירתה היה נפילת בנה פטר בקרבות מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914. במשך כ-17 שנה הכינה את מצבת הזיכרון "ההורים האבלים" לזכרו. בשנת 1932 הוסר הלוט מן האנדרטה שהוצבה בבית הקברות הצבאי בפלנדריה, שם נהרג ונקבר בנה. (מאוחר יותר, במלחמת העולם השנייה, היא שכלה גם את נכדה.)

בימי השלטון הנאצי

בשנת 1932 חתמו היא ובעלה על עצומה נגד המפלגה הנאצית.

המשטר הנאצי זכר לה לרעה את זיקתה לסוציאליזם ולפציפיזם. כבר בראשיתו ב-1933 נאלצה קולוויץ להתפטר מהאקדמיה ומתפקידה כראש "כיתת האמן". משנת 1936 לא הורשתה עוד להציג את תמונותיה, והן הוסרו מהתערוכות ומהגלריות שבהן נתלו. אמנותה תוייגה כ"דגנרטיבית" (אם כי יצירותיה לא הוצגו בתערוכת אמנות מנוונת) והיא אף נחקרה על ידי הגסטאפו בעקבות ראיון שנתנה לעיתון סובייטי.

מרבית שנות מלחמת העולם השנייה עברו עליה בברלין. ב-1940 נפטר בעלה, וב-1942 פקד אותה שכול נוסף: נכדה פטר, בן בנה השני הנס, נהרג בשרות הוורמאכט. ב-1943 נפגע ביתה בהפצצה וחלק ניכר מעבודותיה אבד. קתה קולוויץ בת ה-76 פונתה מברלין לעיר נורדהאוזן ומשם עברה להתגורר סמוך לדרזדן, בהזמנתו של הנסיך ארנסט היינריך מסקסוניה. שם גם נפטרה כשנתיים לאחר מכן, זמן קצר לפני כניעת גרמניה הנאצית. קברה שוכן בבית הקברות המרכזי פרידריכספלדה בברלין.

יצירותיה של קתה קולוויץ הן כתב אישום חברתי כנגד העוולות הנעשות למעמד הפועלים העני, ויש בהן הזדהות רגשית עמוקה עם מושאי עבודותיה: מבטי הילדים המושיטים את צלחותיהם לקבל מעט אוכל, מבט מבוהל של אם הנושאת את בנה קורבן התאונה, גופה המעוות של אישה הנלחמת במלאך המוות, הזעם על פניהם של איכרים המניפים חרמשים. תמונותיה מלאות קדרות ומועקה. מעטות היצירות שיש בהן שביב של תקווה, כמו תמונת האם המחייכת אל ילדה, או הרוך על פניה של אם מיניקה, וגם בהן יש דוק של עצב. עבודותיה מפגינות הזדהות רבה עם גורלן הקשה של הנשים והאמהות. ילד מת בחיקה של אם, אישה המתבשרת על נפילת בעלה בחזית, אישה וילדיה בבית מחסה עירוני, נשים מאחורי סורגים. באחד מציוריה הראשונים, "גורלה של אישה", המבוסס על דמותה של "גרטכן" מתוך פאוסט של גתה, היא מתמודדת עם המיניות ומשחק הגברים ברגשותיה של האישה.

הכלים ששימשו את קתה קולוויץ לבטא את אמירתה החברתית היו צורת ההבעה והטכניקות בהן השתמשה. כבר בעת לימודיה בברלין נחשפה לעבודותיהם של אמנים כמו אמן ההדפסים הסימבוליסט מקס קלינגר (Max Klinger), האימפרסיוניסט והריאליסט פריץ פון אודה (Fritz von Uhde) ואדוורד מונק. היא הלכה אף מעבר לכך ופיתחה צורת הבעה דרמטית, אישית מאוד, והדפסיה יחד עם תחריטי העץ של מונק סימנו את הדרך לאמני ההדפס האקספרסיוניסטים. היא הצטרפה לתנועה האוונגרדית שהוביל מקס ליברמן, שנקראה "הזֶצֶסיון הברלינאי" ואשר קראה תיגר על הממסד האמנותי של תקופתם.