נשים היו מיעוט בקרב "הגרעין האידאולוגי" של העלייה השנייה. הנשים שעלו בתקופה זו לארץ, בעיקר מאוקראינה, היו בשנות העשרה המאוחרות שלהן ובראשית שנות ה-20, בעלות השכלה תיכונית אך ללא מקצוע. את כתביהן האוטוביוגרפיים הן כתבו בדרך כלל רק בשנות ה-50, שנים רבות לאחר שהושלם המפעל החלוצי והן כבר נשים מבוגרות. עשרות כתבי חיים וזיכרונות נכתבו בידי הנשים שתיעדו תקופה זו, ובהן מי שהיו המנהיגות או "האצולה" של העלייה השנייה, כמו רחל ינאית ודבורה דיין, ו"פועלות פשוטות" כמו תחיה ליברסון.
"רציתי לבדוק איך הן מספרות את סיפור העלייה השנייה שלהן, שהוא בדרך כלל סיפורם ההרואי של גברים, שבו נשים הודרו מן התפקידים הנכספים של עבודה בשדה ושמירה וכוונו לתפקידים נשיים מובהקים כמו מבשלות וכובסות. "מה שעלה מכתיבתן הוא שהן לא השלימו עם התפקידים שנכפו עליהן", מספרת ד"ר הס ומוסיפה ואומרת, "זה כוחה של כתיבה אוטוביוגרפית המאפשרת לשכתב את סיפור העבר. בכתיבתן הן יכולות להיות הגיבורות העומדות במרכז הסיפור ולהעניק לתפקידים שלהן משמעות וחשיבות, כמו להפוך אפיית לחם לאירוע הרואי – כך ניסו האוטוביוגרפיות לבנות מציאות חדשה. חיפשתי את הקולות הנשיים שלא הופיעו בספרות קנונית של אותה תקופה, שבה היו סופרות ומשוררות יחידות".
מה גרם להן לכתוב אחרי שנים רבות כל כך ומדוע בחרו באוטוביוגרפיה?
"תחושת שליחות, ראשוניות ובנייה שאפיינה את אנשי העלייה השנייה הייתה אחד הגורמים לתיעוד העשיר שכלל גם את הנשים. הן התבגרו, הפרויקט החלוצי הושלם והנה הן מוצאות את עצמן בשולי סיפור העשייה.
האוטוביוגרפיה היא סוגה המאפשרת למי שמושתק לומר מה שהוא רוצה, והן בחרו בה כדי לקבוע את מקומן בסיפור ההיסטורי הגדול. מסיבה זו הסיפור האוטוביוגרפי מסתיים לרוב בסוף מלחמת העולם הראשונה".
הספרות העברית צומחת בזיקה לסיפור הלאומי – גם ספרות גברים וגם ספרות נשים – קיימים הבדלים אך הם מונחים ביסוד הספרות הזאת. באוטוביוגרפיה המתחים חשופים יותר ודרכה רואים איך התודעה האישית נבנית בזיקה מתמדת לפרויקט הלאומי.
ami
