מפעל התחמושת של שינדלר שהציל את חייו, פגש את אשתו לעתיד. שורד השואה נחום מנור מספר על המאבק: מאדם רדוף שחי בפחד ועד לקצין קשר בספינות המעפילים לארץ ישראל.
נחום מנור (מונדור) נולד בקראקוב שבפולין בשנת 1923 ועלה ארצה עם משפחתו זמן קצר לאחר הולדתו. כשהיה בן 5, חזרה המשפחה לקראקוב, שם גדל נחום יחד שלושת אחיו לאבא רואה חשבון ואמא עקרת בית. "השתלבתי טוב בקראקוב. למדתי מהר פולנית וכשבגרתי הלכתי לבית הספר ולגימנסיה העברית שבעיר ואף הדרכתי בצופים העבריים שבשכונה". מספר נחום.
"בשנת 1939, כשפרצה המלחמה, גויסתי לזמן קצר לצבא הפולני ואחרי שבועיים נכלאתי בגטו. לאחר התקופה בגטו הועברתי למחנות ריכוז שונים ועברתי את כל מסלול ההשפלות, הרדיפות והעינויים האפשריים. נשלחתי עם אחותי הגדולה ואחי הקטן למחנה פלשוב שליד קראקוב, הוריי ואחותי הקטנה נלקחו בטרנספורט ומאז אבדו עקבותיהם".
ב-1944 הועבר נחום לבדו למחנה הקטן ליד בית החרושת "אמיליה", בית החרושת ליד מפעלו של אוסקר שינדלר. "שם הכרתי את אשתי לעתיד, גניה", הוא מציין.
"בנובמבר של אותה השנה הועברנו למחנה אחר בצ'כיה, המחנה המופיע בסרט 'רשימת שינדלר'. שינדלר לקח את כולנו תחת חסותו וכך למעשה נשארתי היחיד בחיים מתוך משפחה של שישה נפשות. היה לי מזל נדיר", מדגיש נחום.
המלחמה נגמרה ונחום מצא את עצמו, ללא גניה, במחנות העקורים של הפלמ"ח בכל רחבי אירופה. הפעם הבאה בה נחום וגניה ייפגשו תהיה חמש שנים לאחר מכן – בארץ ישראל………
ami
