ami
האש והדממה: סיפורו של יוחאי בן -נון , מייסד שייטת 13 ,
מאת: אבנר שור, אבירם הלוי, טל בשן
הוצאת כתר , 2017
יוחאי בן־נון הוא כמעט שם נרדף לחיל הים הישראלי, מימי הקמתו בשלהי מלחמת השחרור ועד למלחמת יום הכיפורים, ואולי עד ימינו אלה.
הרוח המיוחדת שנסך בן־נון בחייליו ובקציניו עדיין מנשבת בחיל הים ובעיקר בשייטת 13, שהוא היה בין מקימיה וראשון מפקדיה. אך תרומתו הסגולית ניכרת לא רק בחיל שעליו פיקד, ולא רק במבצעי הגבורה הרבים שבהם השתתף, אלא גם בהשפעתו המכרעת על צה״ל כולו ועל ביטחון ישראל.
האש והדממה מביא את סיפור חייו של יוחאי בן־נון, מימיו כילד בירושלים ועד לפיקוד על חיל הים. הספר נקרא ממש כספר מתח, אלא שכל הדמויות בו אמיתיות וכל הסיפורים המתוארים בו קרו במציאות, ויחד הם מהווים את אחד הנדבכים החשובים בביטחון ישראל עד היום.
לכתיבת הספר חברו אבנר שור, מחברם של רבי המכר ׳צוות איתמר׳ ו׳חוצה גבולות׳, אבירם הלוי, לשעבר סגן מפקד סיירת מטכ״ל, וטל בשן – עיתונאית ב״מעריב״.
האש והדממה -יוחאי בן נון-ביוגרפיה – כתר ספרים
הפרק המרתק והפותח של הספר על הטבעת האוניות המצריות במלחמת העצמאות , בזכות הפעולה קיבל יוחאי בן נון את אות הגבורה במלחמת העצמאות ( באדיבות ישראל היום)
האש והאיש
בצילום מימין לשמאל : שלמה אראל, יוחאי בן-נון , אבא חושי, חיים רפאלי והדר קמחי, 1962
מים עמוקים: כך החל שיתוף הפעולה הימי בין גרמניה לישראל , טל בשן בכתבה בעיתון " מעריב" , על האלוף יוחאי בן-נון מפקד חיל הים והתחלת פיתוח הסטיל"ים
כמה דברים מעניינים שלמדנו על האלוף יוחאי בן-נון ז"ל מתוך הספר המרתק "האש והדממה" :
במקום לימודי רפואה לפלי"ם
יוחאי בן-נון חלם בצעירותו להיות רופא כירורוג , להיות מנתח גדול ורצה ללמוד רפואה , אך המציאות ההיסטורית ביטחונית בארץ ישראל סחפה אותו לפלמ"ח.
לימודי רפואה עוד לא היו בארץ , ויוחאי נרשם לאוניברסיטה העברית, ללימודי ביולוגיה. עם סיומם , כך תכנן , יפליג לאיטליה או לאיזו עיר אירופית אחרת כדי ללמוד רפואה. אלא שלחיים דינמיקה משלהם, ובארץ ישראל על אחת כמה וכמה , ותוכניותיו האזרחיות של יוחאי התבררו כלא יותר ממשאלה חסרת שחר.
יוחאי בן-נון 1948
המזנון של שבתאי
כיצד מצא עצמו יוחאי בן-נון לבסוף בפל"ים ( הפלוגה הימית של הפלמ"ח)? כדי להשיב על זאת יש לחזור למזנון של שבתאי .
שבתאי היה בעליו של מזנון דרכים בכניסה הדרומית לחדרה –מקום מפגש פופלרי בזכות מיקומו האסטרטגי, על הציר הראשי שבין חיפה לתל אביב. שם פגש יוחאי , ממש בדרך מקרה, את אברהם זכאי, מי ששימוש עד לא מכבר מפקדו בפלמ"ח בפלוגה ב' בתל יוסף. בהמשך עבר זכאי לפקד על המחלקה הימית ולאחר מכן על הפלוגה הימית של הפלמ"ח, היא הפל"ים. יוחאי זכר את זכאי כמפקד נמרץ ומוכשר , והפגישה עמו הייתה בדיוק במקום הנכון ובזמן הנכון מבחינתו.
"מתחילים להביא אותם" אמר זכאי ליוחאי וסיפר על אוניות המעפילים ומחנות היציאה באירופה. ואם אפשר לבודד רגע בזמן, ולהצביע עליו ולומר שבו הפך הרופא בפוטנציה ללוחם ומנהיג צבאי- זה היה הרגע. יוחאי שמע את מפקדו לשעבר ואמר לעצמו: "אני אשב ואלמד אנטומיה בזמן שההיסטוריה תחלוף על ידי! לא יקום ולא יהיה !!
באותו הרגע הוא החליט להצטרף לפל"ים.
הנה כי כן , צומת חדרה הפך צומת גורלי בחייו של יוחאי בן-נון, שבו נפגשו רצונותיו הפרטיים עם צורכי השעה, ויוחאי , כמנהגו , בחר בצורכי השעה .
(עיקרי דברים מתוך עמודים 60-61 בספר האש והדממה ).
ראו גם : על סיפור חייו של אברהם זכאי
אברהם זכאי היה המפקד הראשון של הפלוגה הימית של הפלמ"ח ואיש מוסד לעליה ב' באיטליה. עם קום המדינה גויס כקצין לחיל הים, בו מילא שורה של תפקידים, עד לתפקיד ראש מספן הציוד בדרגת אלוף משנה. לאחר שחרורו מילא תפקידי ניהול בכירים, ביניהם פיקוח בנית אוניות ביפן, ניהול מכון דוד רפאל.
לסיפור החיים המלא ש אברהם זכאי בויקיפדיה
יוחאי בן – נון בקרב נבי סמואל במלחמת העצמאות
באפריל 1948 הצטרף יוחאי בן-נון לכוחות הגדוד הרביעי של הפלמ"ח שפעלו באזור ירושלים ומונה כסגנו של מפקד פלוגה ב' חיים (פוזה) פוזננסקי. בן-נון השתתף בכיבוש בית סוריק ובמהלך קרב נבי סמואל הכושל נפצע מכדור בראשו וכדור בירכו. הוא חולץ מהשטח תחת אש והועבר לבית חולים הדסה בירושלים שפעל באותה עת כבית חולים מאולתר ברחוב הנביאים.
"יוחאי הביט סביבו , מתוך 15 לוחמי הפלמ"ח שלקח עמו , נותרו שבעה או שמונה , מהם שלושה או ארבעה פצועים. הוא פנה אליהם בקול שקט ואמר : "אני זוחל לקצה הטראסה ומחפה עליכם, שם בוואדי העמוק , נמצאת הפלוגה של אורי בנר. מעבר לה , הרכס של בית איכסא- בית איכסא בידינו . אתם מגיעים לשם! דרככם סלולה , ועכשיו, כל אחד נושא רגליו במהירות , ואיש איש לנפשו".
כל הלוחמים האחרים , כל שהיו כשירים לכך, החלו לנוע לכיוון שעליו הורה יוחאי .
כדי לחפות עליהם , החל יוחאי בן-נון , חצי גופו בולט בשכיבה מעל לטראסה באזור נבי סמואל , לירות לכיוון המחלקה העיראקית שמתחתיו. אבל בקושי הספיק לשחרר שני כדורים, ואש נגדית פגעה בראשו . הכדור ריסק את עצמם המצח שלו בצד הימני וקרע את הבשר. למזלו , לא חדר לגולגלת..
הוא גלגל עצמו מטראסה לטראסה, עד לוואדי. הדם המשיך לפרוץ בזרם חזק, כיסה את עיניו והקשה עליו לראות . הוא הצליח להגיע לוואדי הרדוד שממנו יצאה המחלקה להתקפה.
שם הוא קרס על הקרקע מאפיסת כוחות.
לאחר כשעה הוא קם והחל לנוע בברכיים כושלות לעבר הגבעה, שם נמצאת הפלוגה של אורי בנר. כשהחל לעלות עליה , הבחינו בו אחדים מלוחמיה ושלחו אליו חובש וארבעה נושאי אלונקה.
החובש אברהם קלר, ניצול שואה , אמר ליוחאי יורים עלינו מכל הגבעות , אבל אל תדאג, אנחנו נוציא אותך מכאן " . יוחאי בשלב זה כבר לא יכול לראות כמעט דבר.
החוליה החלה לטפס המדרון התלול לעבר בית איכסא, והערבים מכיוון נבי סמואל סגרו והלכו עליה.
ואז , נורה כדור , הרג את אחד מנושאי האלונקה, עבר את יוחאי ופגע בו במפרק הירך.
בניגוד לפגיעה הראשונה , שלא כאבה לו מאוד, זו כאבה גם כאבה. תופת.
שלושת נושאי האלונקה פשוט זרקו את האלונקה ונמלטו על נפשם , ויוחאי נשאר לשכב על הארץ כאשר אברהם קלר החובש לידו . "איבדנו אחד מנושאי האלונקה, " אמר אברהם קלר ליוחאי את שכבר ידע, "אבל אני אוציא אותך מכאן" .
יוחאי השיב " "אברהם , אין סיכוי שתוציא אותי מכאן , ואין טעם שיחסלו גם אותך . אתה שם לי אקדח עם כדור בקנה ביד , ורימון, ומסתלק מכאן ".
קלר סירב ללכת , "אני לא עוזב אותך" , חזר ואמר.
"זו פקודה ", אמר יוחאי .
קלר לחץ חלושות את כתפו של יוחאי והסתלק בדילוג מהיר מעבר לטראסה.
יוחאי נשאר לשכב , פניו למזרח, מסונוור מהשמש ומטושטש מאובדן הדם. הוא שמע את קולותיהם של הערבים המתקרבים במהירות ואת דיבורם , מילה במילה , המשפט "איטבח אל –יהוד " נשמע בבהירות.
יוחאי ידע שזה עניין של דקות עד שיגיעו אליו.
לימים, שנשאל יוחאי מה מרגיש אדם שקצו קרב ואם , כפי שנהוג לחשוב , חייו עברו לנגד עיניו, השיב : " לא מיני ולא מקצתי" . תחת זאת , סיפר , חלפו בראשו שפע של אסוציאציות טריוויאליות, בלתי חשובות בעליל. הוא נזכר שהוא חייב חצי לירה לזה, ובבדיחה לא מצחיקה שסיפר לו זה. הוא אפילו לא חשב על אמו באותם רגעים. בעיקר התפלא עד כמה נותר רגוע, וייחס זאת לאובדן הדם. הוא החל לשקוע למתיקות רכה ורחוקה.
לא ברור כמה זמן שקע יוחאי למתיקות הזאת, עד ששמע לפתע את קולו המוכר של אברהם קלר החובש : "קחו אותו נבלות או שאני יורה בכם!" פקד. בידו החזיק קלר אקדח פרבלום ארוך קנה, ואיים על ארבעה נושאי אלונקה שיפנו את הפצוע. הארבעה זרקו את יוחאי על האלונקה והחלו לדהור במעלה הגבעה כסוסי קרב מתנשפים.
התברר שלאחר שיוחאי פיקד על אברהם קלר להמשיך לענייניו, הוא רץ לכיוון הרכס, תפס ארבעה חבר'ה מהפלוגה של אורי בנר ואיים עליהם באקדח שיבואו אתו מייד לפנות את הפצוע, כולל ירייה באוויר.
כעת , בעלייה, כאשר הכדורים ניתזים מסביב ומשמיעים קולות נפץ וזמזומי ריקושטים, הצליחו ארבעת נושאי האלונקה, בצל אקדחו של קלר, לעבור את הרכס ולהגיע לבית איכסא. משם פונה יוחאי לליפתא, ומליפתא לכביש הראשי. הוא הובהל במכונית משוריינת לבית החולים "הדסה" .
חייו ניצלו.
אברהם קלר, ניצול מחנות ההשמדה אושוויץ וברגן בלזן , עלה לארץ ישראל במרס 1946 בעלייה הבלתי לגאלית , נשלח לקבוצת דגניה א' והתגייס לפל"ים. ב1948 הוא נשלח כחובש לגדוד הרביעי של הפלמ"ח והשתתף בכל קרבות הפריצה לירושלים. בהמשך התגייס לצה"ל ושירת כלוחם וכקצין בקבע עוד שנים רבות אחר כך. הוא השתחרר מצה"ל ב1966 בדרגת אלוף משנה.
"לאותו אברהם קלר אני חייב את החיים . פשוט מאד, בלי הפרזות" , סיפר לימים יוחאי בן-נון. "כשאני חושב על המעשה שלו- על ההיחלצות מן התופת , ההגעה למקום מבטחים והשיבה בחזרה לתופת, חרף חשש ברור שאני כבר איננו שם ושהערבים כבר כיסו את השטח, ההליכה למוות כמעט בטוח רק בשל הסיכוי הקלוש לחלץ חבר- זה מעשה שצריך לתת עליו יותר מאשר אות גבורה" . אמר , וגם עשה: יוחאי בן נון המליץ על מתן אות הגבורה לאברהם קלר על שום תפקודו בקרב בבית איכסא, אבל קלר לא קיבל אותו לבסוף מסיבות שלא נודעו די צרכן.
(עיקרי דברים מתוך עמודים 112-115 בספר האש והדממה ).
מקור וקרדיט :
האש והדממה: סיפורו של יוחאי בן נון , מייסד שייטת 13 ,
מאת: אבנר שור, אבירם הלוי, טל בשן
הוצאת כתר , 2017
האלוף יוחאי בן-נון , מפקד חיל הים , 1962
ה