"שפוי בדמשק" : סיפור חייו של סרן אמנון שרון במלחמת יום הכיפורים

בדיוק היום, במלחמת יום הכיפורים,  יצא סרן אמנון שרון , מפקד פלוגת שיריון למלחמה הנוראית ברמת הגולן .

כותב אל"מ (מיל') אמנון שרון בספרו "שפוי בדמשק"  :

"פלוגת טנקים קטנה בלי דלק ותחמושת עצרנו בקרב עקוב מדם את חטיבת הטנקים הסורית 51 שהגיעה עד לפאתי נפאח….5 מחיילי יקירי נהרגו השאר נפצעו… אני נפצעתי ונתפסתי בשבי הסורי האיום והנורא!!!!"

הספר "שפוי בדמשק" המגולל את סיפורו המרתק והמצמרר של אמנון שרון, קצין צה"ל שנשבה במלחמת יום הכיפורים ונכלא בכלא הסורי בדמשק במשך כ-8 חודשים.

בספרו מספר   אל"מ (מיל')  אמנון שרון על הסבל והעינויים שעבר בחקירות הקשות והאכזריות בכלא הסורי. כמו כן מתאר את התנהלות המלחמה כפי שחווה, מתוך שדה הקרב ואת התנהגותם החפוזה של המפקדים שניהלו אותה, תוך שהוא מנתץ מיתוסים שרווחו בה.

בד בבד נחשף גם סיפורה המופלא והבלתי ידוע של "חטיבת מילואים 179" ופלוגת הטנקים עליה פיקד שהייתה הראשונה לעלות ולבלום את הכוחות הסוריים ברמת הגולן ושרבים מהם שילמו בחייהם, וכעת הוא משמש כפה להם ולמשפחותיהם.

הספר "שפוי בדמשק" הוא מסמך ייחודי ובלתי נשכח על נחישות וכוח רצון לעמוד מול אויב ולהצליח להודפו, גם אם מדובר במחיר היקר מכל – החיים.

אלוף משנה במיל' אמנון שרון יליד 1947 שימש בצה"ל בתפקידים בכירים. בין תפקידיו היה הראשון שביצע את הניסויים המבצעיים על טנק "המרכבה" שחלקים נכבדים ממנו בנויים על-פי מידות גופו ואותו ראה כבר ב"התגלות" שחווה בכלא הסורי.

בצילום למטה : סרן אמנון שרון  ( מאוחר יותר קודם בצה"ל לאל"מ ) ורעייתו בלה , בקבלת פנים עם שחרורו מהכלא הסורי , 1974 

"לנטוש!" אני צווח… טנק הסנטוריון שלי בגד בי, המיתוס התנפץ… התכופפתי פנימה, הושטתי את ידיי, תפסתי את התותחן הבוער כלפיד ומשכתי אותו החוצה. עמדנו על הצריח אחוזי להבות, חשופים

לאש המקלעים הסוריים… רצתי לכיוון הטנק השני… החלטתי לטפס על הטנק השלישי… צרורות מקלעים נורו לעברי כגשם זלעפות… עברתי בין הטנקים הפגועים, חייליי שכבו בצד התעלה, חלקם פצועים וחלקם ללא רוח חיים… נשמעה התפוצצות אדירה… בום אדיר העיר אותי מעלפוני… ולעיניי נגלו טנקים וכוחות רגלים סוריים… הבנתי שאני בסכנה. הסתתרתי בין הסלעים וקברתי באדמה את כל החומר הכתוב שקיבלתי מהחטיבה, כולל המסמכים האישיים, כדי שלא יפלו חלילה בידי האויב"  (עמודים 26-23 ).

בנקודה זו מתחיל פרק חיים של אמנון שרון שיותר משלושים שנה לא הצליחו לטשטש. נס ההישרדות בקרב אינו האחרון. מכאן  מתחילה מסכת התמודדויות ועינויים קשים מנשוא במתקני הכליאה והחקירות הסוריים. לעינויים הפיזיים הצטרפו הגעגועים לבני המשפחה וההתמודדות היומיומית עם הלא נודע. בני המשפחה חווים אף הם את התופת הפרטית שלהם. הם נלחמים ללא לאות באי הוודאות בדבר גורלו של יקירם. תחילה הוא מוגדר כנעדר. כשמתחוור כי זיהויו בתמונה של הצלב האדום אכן מבוססת, מתחילה תקופה של ציפייה מורטת עצבים לכל מידע נוסף, אליה נלווית לידת בנו דרור בצל העצב.

 בשמונת החודשים בהם שהה בכלא הסורי ִהְפנים אמנון פרצופים ורמזים חשובים בשטח. בתושייתו ידע לנצלם לתועלתו ולתועלת שבויים ישראלים נוספים ששהו עימו. תעוזה וחוש הומור סייעו לו לא אחת במצבים בלתי אפשריים.

אמנון וחייליו הגיעו לרמת הגולן עם שבעה טנקים בלבד. אמנון קיבל פקודה מסא"ל מור להתכונן לירי ולהיכנס ל'ציר הנפט'. "בגלל המחסור בציוד מתאים לא ראינו כלום בלילה. התרכזתי רק בכיוון נהג הטנק כדי שלא ניפול מהציר. בכלל לא חשבתי על הסורים, למרות הקרבה הגדולה לסוריה", מספר אמנון.

"מסביב שררה עלטה מוחלטת ודממת מוות. רק הטנקים שלנו הפרו את השקט", הוא ממשיך. "בעוד אנו מתקדמים, כדור אש חתך את החשיכה והתפוצץ לפני הטנק שלי. נכנסתי לטנק וכיוונתי את התותחן למטרה". בשלב זה נפתחה אש תופת לכיוונם. "המשכנו לירות לכיוון מזרח ופתאום שמענו חבטה אדירה", הוא נזכר. הטנק הזדעזע מעצמת הפגיעה של הפגז והאש התפשטה לכל עבר.

המיתוס נשבר לרסיסים

"עד היום מהדהדות בראשי הצווחות של אנשי הצוות", נאנח אמנון. "הסורים, שהיו 150 מטר מאיתנו, החלו לרסס את החיילים הנוטשים את הטנקים הבוערים. התותחן שלי, שלמה טובי, זועק לעברי שאוציא אותו, שהוא בוער", הוא ממהר את קצב דיבורו, "התכופפתי פנימה, הושטתי את ידיי, תפסתי את שלמה והוצאתי אותו מהטנק. עמדנו על צריח הטנק, אחוזי להבות וחשופים לגמרי לאש המקלעים הסוריים. ספגתי צרור יריות בקסדה. צרורות נוספים פילחו את גופו של התותחן שלמה טובי ז"ל, שנהרג בידיים שלי. הורדתי את טובי לקרקע וחילצתי את הנהג שלי, משה קרסנטי ז"ל.

התגלגלתי על תלולית עפר על מנת לכבות את האש ששורפת את גופי".

שבעה ימים הייתה דלת התא בבסיס הצבאי בדמשק נפתחת ונטרקת. בחקירות השונות, שהתנהלו באלימות ובאכזריות, נשאל אמנון רבות על טנק המרכבה, אודותיו לא ידע דבר. התשובה לא סיפקה את שוביו, שהכוהו ללא רחם. בתום חמישה חודשים ארוכים בצינוק מבודד הובל לחדר אחר ובו כמה עשרות אנשים. "האנשים הללו היו חיילי חיל האוויר, ביניהם טייסים ונווטים.

"שמחתי להיות סוף סוף בחברת יהודים. הרגשתי ביטחון, שאני לא לבד", מספר אמנון. "מיקמתי את חפציי וסיפרתי את סיפורי לחבריי לתא".

השבויים היהודים בכלא הסורי , מרביתם טייסים , הקפידו לחגוג את חגי ישראל, לקדש את השבת ולציין את יום העצמאות, שמשמעותו הייתה גדולה עבורם. הם זכו לביקורים מאנשי הצלב האדום, מהם נודע לו שאשתו ילדה בן, על אף הבדיקות שהראו, טרם הנפילה בשבי, שתהיה זו בת. אמנון החליט לקרוא לילד בשם דרור.

ב30 במאי נודע לשבויים שיום השחרור קרב. באותו לילה הם רקדו ושתו עד שנחתו על המיטות, עייפים אך מרוצים. עם שחר נפתחה הדלת. שוטרים צבאיים נכנסים לתא והורו לשבויים ללבוש את המדים הסוריים ולצאת. אמנון לבש את המדים מעל לבגדים שקיבל מהבית באמצעות אנשי הצלב האדום. הם נלקחו לשדה התעופה הסורי ומשם הועלו על מטוס בדרך לישראל.

"קבלת הפנים הייתה נפלאה וגם החזרה לשכונת מגוריי ולביתי", מספר אמנון. "ההתרגשות ניכרה על פניי כשראיתי לראשונה את בני". לתדהמתם גילו אמנון ואשתו ששניהם, כל אחד לחוד, בחרו בשם דרור עבור התינוק.