כך הושלך ממציא פצצת האטום לפח האשפה של ההיסטוריה

ג'וליוס רוברט אופנהיימר נפטר השבוע לפני 51 שנים בגיל 63. היה פיזיקאי יהודי אמריקאי מאוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. כמי שעמד בראש פרויקט מנהטן, נחשב אופנהיימר לאבי פצצת האטום.

הוא לא היה קומוניסט עם פנקס מפלגה אדום, אבל כמו רוב המדענים שגאונותם הייחודית אחראית לעידן הגרעיני, היה רוברט אופנהיימר נציג בולט ואקטיביסט של הבוהמה השמאלנית ששכנה בלבו של המדע באמריקה בשנות ה-40 וה-50. וודי אלן קלע היטב כאשר אמר, ״מה שטוב באינטלקטואלים הוא שאין להם מושג קלוש מה קורה״.

למרות מסירותו המוכחת והמתועדת של אופנהיימר לכל המטרות המוסריות שבהן היה מעורב ולהן השיא תרומה, כמו מלחמת האזרחים בספרד, התביעה להקמת איגודים מקצועיים באוניברסיטאות ובמכוני המחקר, רצונו לחלוק עם הסובייטים את הידע שנצבר על בניית הפצצה ועוד, לא שמע אופנהיימר על אודות התרסקות הבורסה ב-1929 ולא היה מודע לה אלמלא הקשר הרומנטי שלו עם ג׳ין טטלוק, אהובתו בברקלי וקומוניסטית מעורערת בנפשה שדעכה במהלך השנים לדיכאון קליני שבסופו התאבדה, גם משום שהקשר שלה עם אופנהיימר לא עלה יפה והוא נישא לאחרת. עובדה שלא הפריעה לו לבקר אותה בביתה בברקלי על בסיס קבוע עד מותה ולבלות לילות במחיצתה תחת עינם הפקוחה של אדגר הובר וה-FBI שרישתו את הבית הקטן במצלמות ובמכשירי הקלטה והיה להם מושב מרופד ביציע להתבוננות פוליטית הכרחית בחיי האהבה של האיש החשוב ביותר באמריקה.

הגנרל גרובס מינה את אופנהיימר, החף מכל השתייכות פוליטית מחייבת ושהדף מעליו ניסיון לדלות ממנו את סודות האטום על ידי חברו האקון שבאליה, קומוניסט ומורה לצרפתית, ניסיון שעליו מיהר לדווח. עד גרובס ואופנהיימר היה מחקר האטום באמריקה מפוזר בין מרכזים לימודיים רבים בערים שונות, נקודת פתיחה שהבטיחה חוסר אפקטיביות מוחלט בניסיון לשמור על חשאיות בקהילת מדענים שחלק ניכר מקיומה היה התרברבות שוטפת וקולנית.

היה זה אופנהיימר שלמשפחתו הייתה חוות סוסים ציורית בניו מקסיקו שאליה נמלטו מהקיץ הניו יורקי, שקבע שהדרך האופטימלית לנהל את ״פרויקט מנהטן״ תחת מעטה של חשאיות תהיה בריכוז המדענים בלוס אלמוס, גבעה קירחת בניו מקסיקו שבשיאה תפחה לעיירה קטנה על כל הנגזר מכך ובה 6,000 תושבים.

כאשר בחר בו גנרל גרובס לנהל את לוס אלמוס, מדעית ובירוקרטית, ידע גרובס שאופנהיימר הוא האיש שלו. המדען והמורה הגאון שכל תלמידיו העריצו.

אויב המדינה

אופנהיימר לא השמיע קול ברור בוויכוחים שלפני הטלת הפצצה, אבל לאחר מכן שקע בדיכאון ובהמשך החל לנהל מאבק נגד הנשק הגרעיני. עד מהרה שינה שוב את דעתו. הוא נהנה מתהילה רבה בעקבות הישגו, תמונתו הופיעה על שערי מגזינים נחשבים וב-1946 העניק לו הנשיא טרומן עיטור כבוד. אופנהיימר, מצדו, התבטא בעד המדיניות התוקפנית של טרומן נגד ברית המועצות.

אופנהיימר התפטר מלוס אלמוס ושב לאוניברסיטה, אך עד מהרה חש ריקנות וחוסר תשוקה ללמד. ב-1947 מונה לראש המכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, לצד כמה תפקידים ציבוריים שנשא, בהם ראש איגוד הפיזיקאים בארצות הברית וראש הוועדה המייעצת של המועצה לאנרגיה אטומית. בתפקידו התנגד אופנהיימר למרוץ חימוש גרעיני, וב-1949, כשברית המועצות עשתה ניסויים ראשונים בפצצת אטום, הביע בקול את עמדתו נגד התכנית האמריקאית לפתח פצצת מימן.

עמדותיו של אופנהיימר עוררו התנגדות כלפיו, והציפו חשדות ישנים בדבר נטיותיו הקומוניסטיות. האווירה הציבורית בארצות הברית ורדיפת הקומוניסטים שהוביל הסנטור ג'וזף מקארתי (McCarthy) לא סייעו לו. יריביו, בראשות לואיס סטראוס (Strauss), ראש המועצה לאנרגיה אטומית החלו לאסוף חומר נגדו, בסיוע הבולשת הפדרלית, FBI, שעקבה אחר אופנהיימר עוד לפני המלחמה.

עד מהרה נשלפו התיקים הישנים נגד אופנהיימר, והחשדות בדבריו קשריו עם קומוניסטים צפו ועלו. בסוף 1953 הודיע סטראוס לאופנהיימר על שלילת הסיווג הביטחוני שלו, והציע לו להתפטר בשקט. אופנהיימר סירב, והחליט לערער על ההחלטה. הליך השימוע שנפתח נמשך כמה חודשים. חוקרי ה-FBI הציגו ראיות על גבי ראיות נגד אופנהיימר, בלי לתת לסנגוריו אפשרות להתגונן, ואפילו לא סיווג ביטחוני שיאפשר להם לקרוא את כל החומר נגדו. ההליך התנהל בתמיכת הבית הלבן (אז כבר ישב בו הנשיא אייזנהאואר), ולהגנה לא היה סיכוי. במאי 1954 נשלל הסיווג הביטחוני של אופנהיימר.

תיקון מאוחר

אופנהיימר המובס נסוג מהזירה הפוליטית. הוא סירב לחתום על כמה עצומות והצהרות נגד הנשק הגרעיני, ושקע בענייניו. הוא חזר לעסוק בפיזיקה ונשא הרצאות מפעם לפעם בארצות הברית ובאירופה, ואפילו ביפן. ב-1957 קנה בית באיי הבתולה, ובילה שם תקופות ארוכות, מטפח את תחביב השיט הישן.

מדענים רבים התקוממו על העוול שנעשה לאופנהיימר, ולחצו על הממשל לתקנו. ב-1963 נענה הנשיא קנדי לבקשותיהם, והסכים להעניק לו את פרס פרמי היוקרתי. קנדי עצמו לא זכה לכך, אבל זמן קצר אחרי שנרצח העניק מחליפו, ג'ונסון, לאופנהיימר את האות החשוב מטעם המועצה לאנרגיה אטומית, אותה מועצה שהשפילה והוקיעה אותו תשע שנים קודם לכן.

אף על פי כן, העלבון הציבורי נתן את אותותיו באופנהיימר. הוא הזדקן במהירות, רזה, האפיר, השתוחח והיה קופצני ומתוח. ב-1965 חלה בסרטן הגרון. הטיפולים לא הועילו, וב-18 בפברואר 1967 מת אופנהיימר בביתו, עוד בטרם מלאו לו 63. גופתו נשרפה, ואלמנתו, קיטי, השליכה את כד האפר מסירה למצולות הים באיי הבתולה, מול ביתם.

שתי סקירות מרתקות נכתבו על חייו של המדען רוברט אופנהיימר, הראשונה של רון מיברג באתר פורבס ( קישור ) השנייה של איתי נבו באתר מכון דוידסון במכון וייצמן ( קישור)