קופה רושמת: יומנה של קופאית

יומנה של קופאית

אנה סאם. תירגמה מצרפתית: אורית גת. הוצאת סלע ספרים, 165 עמ',

סיפורה של אנה סאם, קופאית מספר 173 בסניף 245.

גם אם אתם לא מכירים את שמה, וגם אם מעולם לא הזדמן לכם לעבור דרך הקופה שלידה היא יושבת, או אפילו ברשת המרכולים שבה היא עובדת, אתם מכירים אותה – ועוד איך. זו היא שבכל ביקור שלכם בסופרמרקט שואלת בחיוך מוגזם: "יש לך כרטיס מועדון?" זו היא שמבקשת מכם "לחתום פה" על אישור התשלום באשראי רגע לפני שהיא מתפנה ללקוח הבא; היא הכתובת לזעמכם כשמתברר לכם שהמוצר שקניתם דווקא לא במבצע – מה שהאמיר את מחירו ("אבל היה כתוב שם בפירוש שלוש יחידות בשקל!"); אליה תפנו את כל המבטים הנזעמים, הטרוניות וחוסר שביעות הרצון שלכם: תור ארוך, מחשב קופה שנתקע, מוצרים באיכות לא טובה ושאר ירקות. נכון, אולי זו לא אנה סאם, אבל זו בוודאי אחת מתאומותיה בישראל: קופאית 236 ברשת שיווק זו או אחרת. קל לזהות את הקרבה: בסוף כל התקשרות עם אנה סאם או עמיתותיה הישראליות נשמעות המלים "תודה שקניתם", בנימה עייפה למדי.

סאם, צרפתייה בת 28, בעלת תואר אקדמי בספרות, עבדה במשך שמונה שנים כקופאית. בהתחלה כדי לממן את לימודיה ואחר כך פשוט משום שלא מצאה עבודה אחרת. עם הזמן היא הרגישה שהיא נהפכת למין רובוט שמעביר מוצרים בקופה. היא הרגישה שלא רק שהקונים לא סופרים אותה, היא נהפכה לשקופה אפילו בעיני עצמה. כדי שזה לא יקרה היא התחילה לכתוב בלוג שבו היא מספרת אנקדוטות מעבודתה. הטורים זכו להצלחה רבה ותורגמו לשפות נוספות ובעקבותיהם – מעשה סינדרלה – יצא לאור הספר הזה ויחד אתו יצאה אנה סאם לחופשי. מקבץ הטורים הוא מבחינתה חשבון אחרון, תרתי משמע. סיכום של שמונה שנים מחייה, שבהן ישבה בחלל שגודלו 1.30 מ"ר מאחורי קופה ופס הקול שליווה אותה היה מורכב מצלילי ה"ביפ-ביפ-ביפ" של הקופה, על רקע נהמתו של המשטח הרץ שעליו הונחו המוצרים.

גם רשימותיה כאילו נכתבו על צדן האחורי של הפתקיות שיוצאות מהקופה האוטומטית. הן קצרות, ממוקדות ולא ממש נדבקות זו לזו. אין פה עלילה מתפתחת. אין סיפור על שנחשף לאטו. שום אקדח מעשן לא הונח על המשטח הרץ של הקופה בפרק הראשון, ולכן גם איש לא יירה בו סמוך לדוכן המבצעים החמים בפרק ה-15. השיאים היחידים שנרשמים בחייה הם מהסוג הבא: כשמגיע לקוח נבוך ורועד שמבקש לקנות סרט סקס, והיא נאלצת לשאול במיקרופון, כשכל הנוכחים בסופר שומעים: "מעבר די-וי-די, קופה 5 רוצה לדעת מה מחיר הסרט 'זיין אותי'". תודו שלמרות צבעוניות הרגע, הסך הכול חיוור למדי.

מי שמבקש לשמוע תובנות סוציולוגיות מנקודת המבט של מי שנמצאת קרוב לקצה שרשרת המזון של שוק העבודה לא ייהנה כאן. ההפסקות המעטות שיש לקופאית סאם קצרות מכדי לפתח תובנות עמוקות. בין המאבק על כיסא פנוי בחדר המנוחה לבין הניסיון להפעיל את מכונת השתייה שתמיד תקועה, אפשר לכל היותר לשרבט משפט או שניים על מהות החיים כפקמן אנושי. ובקופה עצמה בוודאי שאין זמן לחשוב. ואיך יהיה זמן? לפי סאם, קופאית ממוצעת סורקת בין 700 ל-800 פריטים בשעה, מרימה 800 קילוגרמים של פריטים בשעה ("בימים טובים אפשר להעביר טון בשעה" היא מתגאה באירוניה) וחוזרת אינסוף פעמים על ארבעה חמישה משפטים שבלוניים (שיצטברו ביום ממוצע ל-250 פעם "להתראות ויום טוב", 200 פעם "יש כרטיס מועדון?", ו-30 פעם "השירותים שם").

המעבידים שלה, שתמיד רוטנים, לא מרוצים מעבודתה ונדמה כי משימתם היא אחת – להתיש אותה ולרמוס את מה שנשאר מכבודה הבסיסי כדי להוסיף עוד כמה פרוטות לכיסם המתפקע בלאו הכי של בעלי הרשת (כך, אם היא מבקשת לצאת לשירותים באופן דחוף, המחליף או המחליפה יגיעו אחרי שעתיים, אם בכלל; אבל אם יש בעיה בקופה שמפריעה להזרמת הכסף – הצוות הטכני יגיע תוך שלוש שניות).

שקיפותן של הקופאיות מביאה לכך שזכויותיהן הבסיסיות ביותר לא נשמרות. קופאית שחייבת ללכת לשירותים תיאלץ ברוב הפעמים להתאפק עד שתימצא קופאית מחליפה ("דמייני לרגע חנות מפוצצת, כבר שעתיים שאת נעה וזזה בחוסר נחת בכיסאך, מחכה שאולי הצורך שלך ללכת לשירותים ייעלם"). משום שקיפותה לאיש לא אכפת מהחוקים שאמורים להגן עליה, ולכן איש לא משלם לה על ימי מחלה ובהפסקה היא נאלצת לא פעם לעמוד על רגליה בהעדר חדר מנוחה ראוי.

גם אנו, הקונים, לא יוצאים טוב מהמבט של סאם. כל הפגמים שלנו כקונים נראים במלוא כיעורם כשמביטים בנו מהעבר השני של הקופה. כל השטיקים הקטנים שחשבנו שרק אנחנו עושים מתגלים באופן מביך. ההיתממות החוזרת ונשנית בנוגע למספר המוצרים שיש לנו כשאנו מבקשים לעבור דרך הקופה המהירה; הניסיונות לצלוח קופה סגורה; ומשפטי הפתיחה שלקוחות משתמשים בהם מול קופאיות, מדושני עונג משנינותם כי רבה, נשמעים אוויליים לגמרי כשמתברר שעל המקוריות הזאת חשבו באותו בוקר לפחות עוד 82 לקוחות נוספים ("את פתוחה?"); וגם האיומים בפנייה למנהל כשהיא מנסה לאכוף את מה שמעבידיה דורשים ממנה. ואלה עוד הלקוחות הראויים לשבח, מפני שביחסם הם מעידים על כך שהם מבינים שמהצד השני של הקופה נמצא בן אנוש. רוב הלקוחות פשוט לא רואים את הקופאית: ממשיכים לדבר בטלפון הנייד בלי להקדים אפילו מלת ברכה כשמגיע תורם, ולא מודים לה כשהם גומרים את ענייניהם בקופה. כאילו ניצבות שם מכונות נטולות רגש, שלא מחייבות יחס אנושי.

מקור וקרדיט : 

יובל אלבשן, עיתון "הארץ" , 13 לינואר 2010

לכתבה המלאה של יובל אלבשן בעיתון " הארץ"

  ראו גם :How a checkout girl called Anna Sam bagged a best-seller