"בחורף הקשה של שנת 1950 נשלחתי לשירות מילואים של צה"ל במחנה העולים גבעת אולגה שליד חדרה, אחרי שצה"ל קיבל עליו , זמנית , את ניהולו.
בשלושת הימים הראשונים הוצבתי ככוח עזר בצריף התינוקות שבמקום. תליתי חיתולים וגירדתי גזר על פומפייה, עד לרגע שנתנו לי להאכיל תינוק. האכלתי , חיתלתי – וניצחתי. מנהלת המעון במחנה העולים עמדה על כישורי החבויים לטיפול בתינוקות ונשארתי שם כמטפלת כל חודש השירות.
עבדתי לרוב במשמרת אחר הצהריים, ופירושו של דבר שאני לבדי החלפתי , האכלתי וטיפלתי בשלושים תינוקות, ילדי עולים ממרוקו , מפרס, מלוב ומארצות אחרות, שלמדתי לאהוב.
המשפחות התגוררו באוהלים, גם בימי הגשמים הסוחפים , ולכן לא יכולות היו להחזיק את התינוקות אצלן. לפנות ערב באו האמהות ובני המשפחה האחרים לשחק עם צאצאיהם ובהזדמנות חגיגית זאת הפכו את כל המעון על ראשו, דבר שנבצר מהתינוקות עצמם לעשות.
גמרתי את המשמרת בעשר בלילה. בתחילה גרתי עם עלובת-נפש נוספת במלון רבע כוכב בחדרה, מרחק חצי שעה הליכה בשממת הלילה, אבל אחר כך סירב קצין העיר לשלם את דמי הלינה , ואני ישנתי בתוך המעון, בחדרה של אחות הלילה, שבו גם שוכנו התינוקות שבידוד ומויינה הכביסה היבשה, וקונצרט התינוקות משלושת החדרים הסמוכים היה ברקע.
לא קיבלתי אוכל מטעם הצבא, רק שישים אגורות דמי כלכלה ליום. במחנה לא היה מטבח ציבורי, כל משפחה בישלה לעצמה. התקיימתי על לבנייה, לחם ותפוזים , והצלחתי להגיע למימדים חטובים , יחסית וזמנית.
" הכרתי עולים רבים מארצות אסיה ואפריקה , שאחרת לא הייתה לי הזדמנות לפגוש אותם. חידשתי את ידיעותיי הכושלות בצרפתית, נעזרתי בידיים". כל זה נשמר בכתב.
בזיכרוני נחרתו רק מיטות הברזל ורכוש העולים המועט ששטו אז על פני מי השטפונות, האמהות המתחממות ליד תנור הנפט שבמעון.
הזיכרון הקולקטיבי הסלקטיבי הישראלי מאותם שנים היה רק לגבי המצוקה באותם שנים אבל את המאמץ הכביר הציבורי והצבאי לקלוט ולסייע לעולים שכחו ".
ami
תודה לך, רות בונדי. אני גם הייתי שמחה לטפל בתינוקות, מה יצא לי בכמה פעמים בקיבוצים (לפני שבתי היקרה נולדה).